אני לא מעכלת כמה מהר כתה ט' עברה לי!! יוו זה מפחיד! ומצד אחד..כאילו, איזה כיף! סופסוף חופש מכל הלימודים המעצבנים האלה, לקום מתי שבא לי, למצוא עבודה, ים, בריכה, סניף, חברים..ומצד שני, זה אומר ששנה הבאה זה חרישה קשה פי שתיים! בגרויות, מתכונות, מגמות..פתאום "תיכון" זה נשמע מילה גדולה כזאת, מלחיצה...וואי אני מקווה שבעזרת ה' יהיה לי טוב 
!
באיחור של שבועיים אפשר לספר על ל"ג בעומר שהיה לי השנה:
קודם כל, חשוב להגיד שיום לפני השלמתי עם מוריה (ומשום מה, שוב אנחנו בריב..:/) ובאותו יום- עם סיון. וכן, זה עשה לי טוב ושפר לי פי 100 את הל"ג בעומר, עם כל הכיף שהוא היה..נפגשנו בחולות של האמפי פארק בסביבות 9. כשאני הגעתי, כבר היו שם טל (מדריכה של הרא"ה), יואל (מהשבט שלי), סער (המדריך- הקורע!- של נבטים), רננה (מדריכה של מעלות), דניאל (חניך של הרא"ה) ועוד כמה חניכים של הרא"ה באזור, ובערך 2 דקות אחרי גם מתן הגיע. רוב האנשים היו בדירה של אורית שנמצאת ממש 5 דקות משם, כנראה הלכו להביא כמה דברים, אני אפילו לא זוכרת..אז אוקיי, לא היו לנו קרשים- אבל זה לא אומר שבגלל זה לא עושים ל"ג בעומר חח! בשביל זה הייתה המדורה של אחי וחברים שלו, שבפוקס- בחיי!- התמתקמו צמוד אלינו. בסוף זו הפכה להיות "מדורה משותפת" 
חחח..בסך- הכל, היה חזק! היינו הרבה ליד המנגל עם יואל ומתן (זו הדרך היחידה להשיג אוכל!), דברנו, צחקנו, התבדחנו- על דברים שאין להתבדח עליהם :/..לא, לא מה שנראה לכם, בכלל לא..חלק מהמדריכים נגנו בגיטרות- והיה לי סולו! שרתי "מלאך" של אביב גפן (מדהים!!), ואני באמת מאמינה שיצא לי יפה..יאיי =)! וזהו..בכל שאר הזמן כולם היו כזה עם כולם, ושירים, ואוכל, ועברנו לשבת על הדשא של האנדרטה שליד והיה מעולה, באמת..בסביבות 3 כולם התחילו כבר להתפזר, אבל אנחנו נפגשנו על לירון (שחזרה מהים) והלכנו למדרה שהבנים עשו עם הכתה שלהם, בדיונות שליד המכללה..בוא נגיד, שהם היו נראים כמו חבורת פנסיונרים שצופים על כולם מלמעלה חח..אבל היה איתם נחמד בתכלס, בשעה מקסימום שהיינו שם..אז בסביבות 4 וחצי הגעתי הביתה, שמחה ומאושרת :) אחלה ל"ג בעומר, באמת..
זהו, עכשיו אני יכולה סופסוף לשבת ולכתוב על הדבר הזה שהמעיק ועוד יעיק תמיד, לתאר את התמונות האלה שזה כבר ברור שילוו אותי לעולם כי אין מה לעשות- זה מה שהקדוש ברוך הוא רצה שאני אראה..
לפני שבועיים היה לי טיול שנתי באזור רמת הגולן, בין ה31 למאי ל-2 ליוני. אני, בתור פדלעה מצוייה שמפחדת לעשות צעד ורבע בכל המסלולים האלה מרוב פחד, אף פעם לא מתרגשת יות מדי מהטיולים השנתיים האלה. אני יודעת שגם ככה תמיד אני מאחורה, עוברת בצעדים בטוחים את כל המסלול :)..אבל הטיול הזה התחיל אחלה- היה צחוקים באוטובוס, היה לי מוזיקה טובה, כל החברות שלי, מה רע?
ירדנו בסביבות 1 בנחל אל-על, והתחלנו את המסלול אחרי ההדרכה "הקצקצרה" שהמדריכה שלנו נתנה. היה חם- מאוד, והיה מקום צר ללכת, מין רבע שביל כזה על הר שמתחתיו תהום (כיף, הא?!), אז התקדמנו לאט-לאט, ובסביבות 2 וחצי עצרנו להפסקה ליד "המפל הלבן". ישבנו לאכול, ובינתיים הגיעו אחרינו עוד שתי כתות מהבצפר, שהספיקו גם להכנס לבריכה של המפל. ממש 5 דקות לפני שהתחלנו לזוז, הגיעו כמה ילדים קטנים לאזור האגם- בלי קבוצה, לפי מה שאני זוכרת- השאירו את הדברים שלהם ליד האגם, ושלושה מהם נכנסו לבפנים והתחילו לשחק במים ולשחות. הכתה שלי כבר המשיכה במסלול, שעובר במין גבעה קטנה מעל הברכה הזאת, ופתאום שמענו צעקות מכל מקום- "הם טובעים! הם טובעים! שמישהו ייכנס!". הסתכלנו מתחתינו וראינו שלושה ילדים קטנים טובעים בברכה, אחד דוחף את השני, מנסים לעלות למעלה ולנשום ואף אחד לא נכנס לבפנים להוציא אותם! אחת הבנות מהשכבה שלי, שהייתה בברכה כמה דקות קודם, קפצה לבפנים והספיקה למשוך איתה את אחד הילדים החוצה, וילד נוסף הצליח לצאת בעצמו נראה לי..אבל היה בפנים עוד ילד, שאף אחד כבר לא הצליח לראות..בינתיים הכתה של הילדים כבר הספיקה להגיע, המורה שלהם הספיק לאבד עשתונות, הספיק לספור את הילדים, והילדים- הם הספיקו לראות הכל..אחת המדריכות שבאה איתנו קפצה לברכה, ואיתה עוד 2 מאבטחים ועדו מדריכה והתחילו לחפש בתוך המים. ואנחנו בינתיים עומדות מלמעלה, מסתכלות, ובוכות וצורחות כי אין מה לעשות! זה מצב של חוסר אונים וחוסר וודאות שגורם לך לאבד עשתונות בשניות! בין כל הבלאגן הספקתי להזכר שבפעם האחרונה שאורון אחי הגדול היה בבית הוא הביא לי ספרון קטן שנקרא "תיקון הכללי", והוא כולל בתוכו 10 פרקי תהילים בעלי כוח עצום. הוא אמר לי לקחת אותו איתי לכל מקום, ולהשתמש בו כשאני צריכה- והייתי צריכה. שלפתי אותו מהתיק, פתחתי אותו איפשהו והתחלתי לצעוק לאלוהים חזק ככל שיכולתי את המילים..קראתי וקראתי עד שהגעתי לפסוק הזה והרגשתי איך הכל מתחבר לי: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך, לעת מצוא, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו"..זה היה כל כך מפחיד! אבל המשכתי, ובמקביל הסתכלתי למטה..ועברו כבר כמעט 8 דקות ועדיין לא מצאו את הילד הקטן הזה, רק בכתה ו'..
ופתאום שמענו צרחה שפלחה את האוויר וכל הרעש שהיה שם: רגל כחולה צפה מעל המים. המדריכה שלפה אותה מים וחשפה גוף רפוי, כולו כחול. היא השכיבה אותו על האדמה שליד הברכה והתחילו נסיונות ההחייאה שארכו לפחות שעה וחצי. הצעקות חזרו, ובינתיים התחילו לפנות אותנו משם..עברנו את כל המסלול אחורה, מחכים לראות מתי יגיע המסוק שבשבילו פינו אותנו משם..ובאיזשהו שלה הוא הגיע, ועלה לאוויר אחרי 20 דקות וכבר הרגשתי איזו הקלה שיופי, עכשיו הוא יקבל טיפול ראוי סופסוף. ואני מסתובת אחורה ורואה את המסוק עוצר שם, על ההר! למה? למה לבזבז עוד זמן יקר? שיקחו אותו ישר לבית חולים!!
אצלי זה כבר הדליק נורה אדומה, אבל לא היה לי כוח כבר לחשוב על זה. רק רציתי הביתה..או לפחות לאכסנייה, לישון. כשהגענו לאכסניה הרב אסף את כולנו, דבר איתנו על כל מה שקרה, ואז בסוף השיחה ההודעה המרה: "אני מצטער. ההודעה המרה שכולנו קיווינו לא לשמוע הגיעה. הילד נפטר במהלך נסיונות ההחיאה בדרך לבית החולים".
לא יכולתי. הרמתי ת'רגליים ויצאתי החוצה לנשום קצת. לא יכולתי. הצעקות פילחו לי את האוזניים, הדמעות צרבו לי בעיניים, והכאב הרג לי את הנפש בשניות.
איך? איך הוא מת? למה?! הוא היה קטן! מה הוא כבר היה יכול לעשות רע?..אין צדק, עבר לי בראש. למה אלוהים? למה זה קרה מולנו? ועוד במהלך טיול...לא רציתי לחשוב על ההורים המסכנים, על החברים שלו..אבל חשבתי עליהם ופתאום נזכרתי שכשפינו אותנו מהאזור, ראינו ילד עם נעליים ביד ושאלנו אותו של מי הנעליים, והא אמר "זה של איינו. אני לא משאיר את הנעליים שלו פה, אחר כך לא יהיה לו עם מה לחזור הביתה"..
הייתה אוירה קשה. היו שלקחו קשה, היו שנרגעו מהר יותר, אבל היתה אוירה רעה ורק רציתי כבר לחזור הביתה. אבל ההחלטה של רוב הבנות הייתה להמשיך את הטיול למרות הכל, אז המשכנו..
עשיתי מקלחת מאוחרת, מרעננת מאוד, והגעתי לפעילות אחרי כולם. אבל לא הייתה שום פעילות בסוף, כי הרב הזמין לנו פסיכולוג (פסיכולוג לטיול!) שידבר איתנו על כל מה שקרה, ובגלל שזה קרה בשתי נגלות, אני חיכיתי בינתיים על הספסלים עם גל (מהכתה שלי) עד שנוכל להכנס גם. קודם לכן, כשעוד התלבטו אם להתחיל את הפעילות או לא, שחקתי בפלאפון והמספר של מתן נלחץ לי. לקח לי בול שתי שניות להתעשת וישר נתקתי, ושכחתי מזה לגמרי. אבל כשחיכינו בחוץ, פתאום הפלאפון צלצל- וזה היה המספר שלו! והוא לא יודע שיש לי את המספר שלו (כי שי בקש ממני פעם להביא לו אותו, ולקחתי אותו מלימור, שמדריכה עם מתן), והוא גם לא מכיר את המספר שלי בכלל!
אז עניתי: "הלו?" "(לא מתן ענה- בירושלים התברר לי שזה היה סער) שלום. התקשרת למספר הזה קודם?" "אהה לא חושבת..מי זה?" "זה הפלאפון של מתן. מי זאת?" "אממ..יעל" "אוקיי..טוב סליחה. לילה טוב" "ביי".
אמאלההה איזה פאדיחה!! ברוך ה' שאני משחקת טוב ולא עושה שטויות..אבל אז הרגשתי טיפשה! כאילו למה פשוט לא הסברתי שזה ענה ואת כל הסיפור וזהו?
אז התקשרתי אליו..
אני: שלום. אפשר לקבל את מתן?
מתן: מדבר, מי זאת?
אני: מתן, זאת שני. מה העניינים?
מתן: חח אהה זה המספר שלך? מישהי התקשרה מפה קודם!
אני: אהה באמת? בטח אחת מהחברות שלי..אמרו לך שם?
מתן: כן..יעל נראה לי..
אני: אהה..טיפש, מתאים לה (...)- ופה הסברתי לו מאיפה יש לי ת'מספר שלו והכל..
ומכאן פשוט דברנו קצת על הטיול וכל מה שקרה, והוא אמר לי "יוו כששמעתי על זה ישר חשבתי עליכם!" =) אז זהו, זאת הייתה הפתעה נעימה באמצע הטיול ככה..
זהו, מכאן ועד סוף הטיול עוד היו לי התקפי בכי אבל לאט לאט זה פחת ונעלם- אבל השאיר צלקת לתמיד, אני מאמינה.
איינו איילהו, בן 13 מבית שמש, נכנס לנחל אל על למרות שלא ידע לשחות- וטבע למוות. אתה מיוחד בשבילי, למרות שאנחנו לא מכירים. ותמיד תהיה לך פינה בלב שלי, למרות שאנחנו לא מכירים. כי נחרטת אצלי- בראש ובלב.
קישור לכתבה על הטביעה. אני מבטיחה שלא הכל נכון.. http://news.walla.co.il/?w=/90/724504 והכי חשוב- תשכחו מהרעיון שהוא החליק! הוא לא...
אני אותך לא אשכח...
לילה טוב לכולם,
אני..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
