כשהייתי קטנה ספרו לי שמלאכים לא קיימים, הם רק בשמיים..עכשיו אני יודעת שהם גם כאן ...

כל ההסטריה הזאת סביב ההתנתקות- רק עכשיו אני מבינה מה זה באמת.

בשבילי להיות בגוש קטיף בפסח, זה היה מין עוד יום, סתם טיול שכזה. אבל כל החסימות כבישים האלו, התבצרות ב"מעוז ים", פצועים, לינץ'...רק עכשיו זה באמת מתחיל.

הספירה, 45 יום קדימה, מתחילה. ם אם נרצה וגם אם לא.

להגיד שאני מאמינה שלא תהיה התנתקות אני כבר לא יכולה...להגיד שאני מקווה- אני עדיין יכולה..

תקראו תהילים, תלכו לבקר, תתפלו, תתלו סרטים כתומים ותנסו להשפיע. נראה לי שזה כל מה שנשאר לנו לעשות בתור אזרחים.

תמיד, אבל תמיד, לפני שיש צפירה- וזה לא משנה אם זה ביום השואה או ביום הזכרון- אני אף פעם לא יודעת על מה לחשוב.

אני לא יכולה רק לעמוד סתם ככה כל הזמן, אני לא יודעת פרקי תהילים בעל- פה בשביל לומר, וברוך ה' אין לי מישהו קרוב לחשוב עליו..

אז החלטתי- כמה דקות לפני הצפירה אני פשוט חושבת טוב טוב מה יכול לגרום לו להיות מרוכזת במשך כל הזמן הזה, מה יגרום לי להזיל דמעות, מה יגרום לי להרגיש את הכאב של כל המשפחות השכולות (או, ביום השואה, של כל אותם המיליונים שנרצחו באכזריות..) ולהרגיש חלק בלתי נפרד מהנפגעים פיזית והפגועים נפשית כי אני פשוט מרגישה שזו הדרך היחידה לעמוד בצפירה ולהוציא ממנה משהו חיובי.

אתמול היינו בטקס העירוני לכבוד יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, ובשמונה בדיוק נשמעה הצפירה (שדרך אגב, המכשיר שממנו נשמעת הצפירה נמצא בישיבה של הבנים ככה שמי שעומד שם מתחרש לחצי שעה- שעה :/). אז ניצלתי את הדקות המעטות שלפני הצפירה כדי לחשוב על כמה שהזכרתי..ומצאתי בדיוק על מה לחשוב.

הייתה צפירה. והצלחתי להוציא קצת דמעות, ההרגשה הכואבת התפשטה לי בגוף לאט לאט, המשמעות של היום התחילה לחלחל לי לראש..

דברנו על זה אח"כ- סיון מוריה ואני, וספרתי להן על מה שחשבתי: החלטתי להריץ בראש מעין מהלך חיים של חייל..תינוק נולד, ילד צוחק בגן, ילד עולה לבי"ס יסודי, מסיים תיכון, עם המשפחה והחברים בבקו"ם, חוזר לחופשה מהצבא, מחבק את אבא ואמא, מלחמה, טנק, מוקש, ההודעה, בכי, צעקות..קבר, אמא בוכה.

היום הצלחתי לבכות אפילו יותר בטקס בבצפר.

לא בגלל הסרטון שראינו, לא בגלל הקטעים הקריאו, לא בגלל ההצגה.

רק בגלל ששמעתי את יעל (שהייתה חברה של אחי עד לא מזמן =[) שרה את השירים בטקס. הקול שלה העלה לי כל כך הרבה דמעות בעיניים..את מדהימה, יעל.

ובמעבר חד- יום העצמאות: אין לי מושג עדיין מה אני אעשה היום בערב, כי כל החברות שלי הולכות לרוק עצמאות ואני לא :/ אז נשארתי לבד...כנראה אני אצא עם המשפחה, אני מקווה.

ומחר בעז"ה- גוש קטיף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! חסר לאביחי, יואל, סיון ומתן אם הם לא יוצאים! אני רוצה שיהיה מושלם, בדיוק כמו בפעם שעברה..

כן, כנראה שכבר הבנת לפי הכותרת.....אני דתייה לאומית, וגאה!!! הכי גאה שיכולה להיות...בטח תשאלו "יש כזה דבר בכלל?! איך אפשר להיות דתי גאה?!"- אז זהו, שאפשר ועוד איך!!! ובעצם- למה לא?! למה כל חילוני בארץ יכול להיות גאה במה שהוא, אבל אנשים דתיים צריכים להתבייש במה שהם מאמינים, או להתבייש בצורה שבה הם מתלבשים או מתנהגים או מדברים או בכל דבר אחר שכל בן אדם עושה?! אני נולדתי כדתייה, ילדה לאמא דתייה ואבא חוזר בתשובה (שעכשיו לפי דעתי אפילו חזק יותר מאמא שלי..:)), ואני מודה שתמיד היו לי עליות וירידות. לכל אחד יש בעצם...היו זמנים שהייתי חושבת לעצמי "יו, איזה גופייה מהממת יש לה!! אהה וואלה...אני לא יכולה ללבוש אותה...", ובזמנים האלה הייתי מתחרטת לרגע אחד (!) על זה שנולדתי במשפחה דתייה...אבל אז תמיד הגיע המקרה הזה שהחזיר אותי לעצמי ושהזכיר לי שאני צריכה להתגאות ואף פעם לא להתבייש שמי שאני ובעקרונות שלי. כל פעם הדבר הזה הגיע בצורה אחרת: לפעמים בחלומות, ולפעמים במציאות- כשהייתי רואה ילד בן 5 מקלל במילים שאני בעצמי לא אוציא מהפה, נערה שצועקת על אמא שלה כי היא לא קונה לה בגדים, חבורות של נערים שהתנהגו בצורה פשוט דוחה- אבל ד-ו-ח-ה- לידידות שלהם או לחברות שלהם..באמת באמת שאני לא מנסה להכליל כאן שכל החילוניים הם כאלה, כי יש לי צד אחד במשפחה שהוא חילוני לגמרי ורבע מהחברות שלי הן חילוניות גם, אבל כשאני רואה כאלה דברים הדבר היחיד שאני יכולה לומר לעצמי זה אלוקים- תודה על מה שנתת לי בחיים......תתנסו פעם להסתכל לשמיים, בלילה על המיטה, לפני שאתם הולכים לישון ותחשבו על כל הדברים שקרו לכם היום...ותאמרו לעצמכם את המשפט הזה, לא משנה אם קרה לכם היום את הדבר הכי רע בעולם: הכל משמיים!

וזה כל-כך נכון....תאמינו לי, בסוף תמיד תגלו שלכל דבר שקורה יש סיבה....טובה מאוד...