כשהייתי קטנה ספרו לי שמלאכים לא קיימים, הם רק בשמיים..עכשיו אני יודעת שהם גם כאן ...

מצטערת שלא כתבתי המון זמן לכתוב- הכל פתאום נהיה נורא לחוץ, מין תקופה כזאת של סוף, אתה יודעים..

ועכשיו יש לי כל כך הרבה לספר, ולא הרבה כוח לכתוב..נראה לי אני אקצר..

* יום ירושלים- 6.6- סיון ואני החלטנו שאנחנו נוסעות לירושלים עם הסניף..יופי :) למרות העייפות והכל החלטתי ללכת לבצפר באותו יום, למרות שלומדים עד 12 (..), במיוחד בגלל שאמא לא הכי רצתה שאני אסע לירושלים אז להשאר גם בבית בשביל זה, זה כבר יהיה יותר מדי בשבילה..זה הסתדר לי בדיוק עם הזמן: אני אכין תיק בערב שלפני, אגיע הביתה בסביבות 1, אוכל משהו ואמא תקפיץ אותי לסניף כדי להיות שם בזמן, בסביבות 1 ורבע. מעולה =).

אחרי תפילת שחרית דברתי עם כמה חברות בכתה, ופתאום מה אני מגלה?! שבכלל מסיימים ללמוד ב2 (!) ולא ב12, וזה אומר שאני אגיע הביתה רק ב3, וזה אומר שאין מצב שאני אוכל לסוע לירושלים עם הסניף! אההההההההה !!

אחרי הבהלה הראשונית מזה שאני עומדת להפסיד את הריקודגלים בירושלים בפעם הראשונה בחיים שלי, התעשתי קצת והתחלתי לנדב כסף כדי לסוע הביתה. אז אוקיי, תגידו מה הבעיה להשיג שחרור- והכי גרוע, להתפלח- וללכת הביתה בכיף? אז זהו, שזה לא בעיה כשהבצפר שלך לא תקוע בחור במרכז הארץ!

איכשהו בסוף הצלחתי להשתחרר בסביבות 11 וחצי, ועד שהאוטובוס הגיע היה כבר 12 וחצי..הייתי כל כך גבולית בזמן! נכנסתי הביתה ב1 וחמישה, וב1 ועשרים כבר הספקתי להיות בתחנה עם סיוון :)

כשעלינו לאוטובוס היו כמה פרצופים לא מוכרים- שאחר כך גיליתי שהם חברים של מתן (המדריך שנסע איתנו לגוש קטיף בפסח)- והמון פרצופים מוכרים כמובן..עברנו להגיד לכולם שלום ולבדוק מי ומי הגיעו, ואת שאר הנסיעה עד לירושלים- בדיבורים ומוזיקה.

מאות אלפי אנשים הגיעו לשם, וזה היה באמת אירוע מיוחד! לראות כל כך הרבה אנשים במין שיירה ארוכה כזאת, חוצים את ירושלים ברגל עם דגלי ישראל מונפים למעלה, עוצרים בדרך ושרים ורוקדים, מוזיקה שמפלחת את האוויר ותחושה של קדושה באוויר..אז נכון, היה צפוף וכמעט נחנקתי, ונגעתי בהתחלה בכל כך הרבה בנים שממש הרגשתי רע   אבל לאט לאט התחלתי להנות מכל מה שהלך שם..

בכנות אני יכולה להגיד שכל האירוע הזה היה ממש שולי בשבילי, והיתה לי סיבה עיקרית אחת לבוא לירושלים- ובמיוחד ביום ירושלים: להגיע סופסוף לכותל. לפני אותו יום לא הייתי בכותל 3 שנים לפחות, שזה פולללל זמן! וכל הצעדה רק חיכיתי להגיע לרחבה הזאת, להדחס כמה שצריך- זה לא היה משנה בכלל- עד אני אוכל להצמד לאבנים הקדושות האלה שבשבילן בעצם באתי..

הרחבה של הכותל הייתה מפוצצת באנשים, לא היה מקום לזוז כמעט, אבל ברגע שהבטחתי לעצמי שאני מגיע בשביל להצמד לכותל ולהתפלל שם את התפילה הכי טובה שאני יכולה להתפלל, גם הכמות לא הזיזה לי. אז סיון ואני הלכנו להפגש עם שתי חברות שלמדנו איתנו, ומשם- לעזרת נשים בכותל.

התחלנו לקרוא תהילים בשורה השלישית בערך מהכותל, אבל לאט לאט נדחסנו עד שכשהתחלנו את תפילת ערבית כבר היינו צמודות לאבנים.

והתפללתי. התפללתי הכי חזק שיכולתי. עצמתי את העיניים חזקתי וצעקתי בשקט את כל מה שהלב שלי רק רצה לומר, את כל מה שהנפש זעקה להוציא החוצה. נתתי לעצמי לשחרר הכל, והדמעות זרמו החוצה מעצמן, לא הייתי צריכה להתאמץ בשבילן יותר מדי. הייתי כל כך מלאה כשנגעתי באבנים, כל כך שלמה עם התפילה שלי כמו שאף פעם לא הייתי, ועצם זה שהנה אני כאן, עומדת ומתפללת אחרי שחיכיתי כל כך הרבה- נתן לי כוח בתפילה וכוח לבכות בלי בושה..אפילו  אם השחור נמחק קצת. סיימתי להתפלל, הנחתי את הראש על האבנים וככה בכיתי לעצמי, לעצמי ולאלוקים, את כל מה שיושב לי על הלב ואת כל מה שכואב וכל מה שקשה, ושרבטתי פתק- על דף של סנופי..- ודחפתי אותו בין מיליוני הפתקים שהיו שם, בתקווה שהחצי שעה, ואולי יותר שהייתי שם, נרשמה למעלה אצל הקדוש ברוך הוא. והסתובבתי בוכה עם דמעות בעיניים, ופתאום פגשתי את אחותי..חח כן זה היה די מצחיק..

ההרקדות והמוזיקה לא הפסיקו, ומאות אלפי האנשים שהיו שם רקדו ושרו כמה שרק יכלו, זה מדהים איך הכוח שיש להם והאמונה מתבטא דרך זה..זה יפה.

בסביבות 10 וחצי התחלנו להתאסף במקום מפגש, ושם היה אחד הקטעים הכיפיים ביום הזה: מתן וכל החבריםש לו הגיעו יחד עם כולם למקום מפגש, והתחיל להיות מצחיק עם הפלאפון מצלמה של שי וחבר של מתן מרחובות (שעדיין אני לא בטוחה אם קוראים לו אביחי או לא :/), וקיצר- היום נגמר ממש טוב..

היום הזה גם סימל בשבילי איזושהי החלטה שהיא כמעט וודאית, זה עוד לא סגור..אבל 99 אחוז שכן- נראה לי שאני אוהבת את מתן..יכול להיות, זה אפילו די סביר כי זה מה שאני מרגישה במיוחד אחרי היום ההוא..

כמובן, שעון בני עקיבא- במקום לצאת ב10 וחצי יצאנו רק ב12 ומשהו, וגם עד שיצאנו היו פולל סיבוכים עם האוטובוס, שבסופם נשארו 6 אנשים למטה, גםמתן ביניהם..חוסר צדק חחח..

בסוף הגענו הביתה בשלום בסביבות 3...יום מצויין, היום ירושלים הזה היה לי =)

אני חייבת לישון כבר אז על ל"ג בעומר ועל הטיול השנתי (המקולל) שהיה לי אני אספר בעז"ה בימים הקרובים אני מקווה..

אוהבת המונמון ,

שני!

אני אוהבת את אמא שלי, אני אוהבת אותה יותר מכל דבר אחר עולם המכוער הזה.

איכשהו היא תמיד יודעת להתקרב אליי ברגעים שהכי קשה לי...

גם בשנה שעברה, כשהיה לי ריב ענק (שוב- עם סיון ומוריה, וגם לירון), אמא שלי זהתה את זה וידעה לתת עליי יותר דגש.

אני אוהבת את הראייה שלה פנימה, את הארגון שלה, את הרוך שבה, את החום שהיא מקרינה, את החיוך שלה.

התקרבנו בזמן האחרון וטוב לי עם זה. טוב לי מאוד עם זה.

אני יכולה לספר לה דברים בכיף, ברוגע, ולדעת שהיא תגיב ותצחק ותספר, כמו חברה, כמו שחברה צריכה להיות.

אני אוהבת אותך, אמא

ביום רביעי הייתה בגוש קטיף צעדת פסח ובסופה- עצרת ענקית. אז נסענו- סיון, יואל, אביחי ואני דרך הסניף. ת'אמת? יום לפני הנסיעה עוד לא היה לי חשק בכלל לסוע בכלל, ואפילו בבוקר של אותו יום לא היה לי כוח לקום בשביל זה (אולי בגלל שזה היה ב8 בבוקר, באמצע חופש חח..), ועכשיו אני מסתכלת על זה וצוחקת כי היום אני פשוט מתה לחזור ליום הזה! זו הייתה הפעם הראשונה שלי שם...והיה לי הכי כיף בעולם !!

 

אז כמו תמיד, יצאנו אחרי השעה שנקבעה ("שעון בני עקיבא"), התמקמנו באוטובוס הלא-ממוגן שלנו (?!) והתחלנו לסוע לכיון מרכז העיר, שם עלו עוד אנשים וביניהם מתן, מדריך מהסניף, בכתה י', שנכנס ממש לא מזמן. הוא אף פעם לא היה בבני עקיבא פני הכניסה להדרכה אבל בגלל מחסור במדריכים בנים הביאו אותו (הוא אח של חבר טוב של עמית וליאור-מדריך בסניף- והוא בעצמו גם חבר טוב של ליאור). הוא חבר די טוב של יואל וגם של אביחי, אבל לי לא היה איתו שום קשר חוץ מ"היי" "ביי" ו"שבת שלום", לא יותר מזה...הנסיעה עברה ממש בסדר ברוך ה' ולא היה לי משעמם בכלל כי דברתי הרבה עם סיון ושמענו מוזיקה ולפעמים גם יואל ואביחי נכנסו לשיחה =], ואיזה ילד חמודיק שישב מאחורינו תקע את הראש בין הכסאות שלנו והתחיל לשחק איתנו, אז משעמם בטח לא היה לנו...

ואז היתה עצירה ב"יד מרדכי" אז החלטנו לרדת "להתרענן" חח...בדיוק כשהתחלנו ללכת לכיון הדלת של האוטובוס מתן עבר לדבר עם הבנים, אז הוא אמר "שלום ל..", וסיון כבר התקדמה וכנראה לא שמה לב אז חייכתי כזה ואמרתי "היי מה קורה?" "ברוך ה' מה איתך?" "מצויין..אביחי שמור לי על האמ פי אחרת אני אקרע אותך.." חחחח עכשיו כשאני חושבת על זה, זה מצחיק ...התור לשירותים של הנשים היה ארוך ביותר, אבל זז די מהר ברוך ה' אז חזרנו די מהר לאוטובוס והמשכנו בדרכנו לגוש קטיף. בעקרון לא פחדתי מהטיול הזה בכל, אבל ככל שהתקרבנו והיה לי יותר זמן לחשוב עם עצמי התחלתי לקלוט שאני נוסעת למקום ההוא שתמיד מדברים עליו בחדשות, זה שנופלים בו כל כך הרבה פצמ"רים, זה שהיו בו כל כך הרבה פיגועים לא עלינו, והתחלתי לפחד קצת..וכל הכפרים הערביים שבדרך והמחסומים לא עזרו בכלל..אבל חפיף...

התחלנו לעבור ליד כל מיני ישובים, שמות מוכרים שכבר הספקתי לשמוע משי כמה פעמים- עצמונה, גני טל, כפר דרום, מחסום כיסופים..אז אנחנו נוסעים ונוסעים ועוד ועוד מקומות ועוד ועוד אנשים מתאספים בכל מקום ולאט לאט אני מתחילה לקלוט את הגודל של המקום הזה, את החשיבות שלו לארץ ולאזרחים ולתושבים שגרים בו, ואפילו לא. פתאום התחלתי להבין שהמקום (הגדול יותר משאתם חושבים בטח, יש לציין) הזה הוא חלק ממדינת ישראל, מארץ ישראל שאלפי אנשים מתו כדי לבנות אותה וכדי שתהיה שלנו- וככה בקלות שכזאת הממשלה מוסרת חלקים ממנה בלי להתחשב בשום דבר אחר חוץ מהדעה שלהם! חוצפה שכזאת...

נכנסנו לתוך נווה-דקלים וירדנו במרכז של הישוב, וכבר היו שם פוללל אנשים שהתאספו על המדשאות, נכנסו לחנויות או לסופר (נטול המסטיקים), וסתם כאלה שחיכו (שוב) בתור לשירותים. התאספנו למטה יואל, אביחי, מתן, סיון, שי ואני וכל אחד הלך להתארגן לו ולסדר מה שצריך, רק מסתבר שבזמן שאנחנו חיכינו לשירותים (בערך חצי שעה ) הבנים החליטו לברוח לנו, חצופים- אבל הספקנו לתפוס אותם ביציאה מהישוב לכיון שירת הים..בזמן שחיכינו לשירותים, סיון ואני דברנו ופתאום היה מין "בוםם" כזה רציני, ושניה אחרי הרגשתי הלם כזה בלב, מין רטט כזה מפחיד..אחר כך הבנו שזה היה פצמ"ר שנפל ממש קרוב לנווה דקלים, ובנס אף אחד לא נפגע, ברוך ה'..תחשבו איזו מציאות קשה זו, לחיות ככה, עם כל ההפצצות האלה כחלק מהשגרה כבר! זה כל כך עצוב, אבל מצד שני מעודד לראות כמה האמונה של רוב התושבים שם חזקה, שלמרות החיים הקשים האלה הם ממשיכים להלחם ולדבוק בארץ שלנו ובגוש קטיף עצמו..יישר כוח =)!!

אז השגנו את הבנים בדיוק ביציאה מהישוב, והתחלנו ללכת יחד לכיוון "שירת הים". שירת הים הוא ישוב די קטן (אם אני לא טועה) שמורכב כולו (ואם לא, אז ברובו) מקרוואנים, והמיוחד בו הוא שכל המשפחות גרות ממש על חוף הים, בול מול הים- ועוד איזה ים...אחד הימים הכי יפים שראיתי! עשינו מסלול ארוך של שעה וחצי-שעתיים מנווה דקלים עד לכניסה של שירת הים, ומשם- לאורך הים עד שעלינו על כביש סלול..

על הים היה ממש כיף! הורדתי כפכפים והסתובבתי בחול יחפה, שכשכתי רגליים, ישבתי קצת עם אביחי על החוף ודברנו ..היה ממש נחמד. ובדרך הולכים כולם, ומדברים, ואנשים נכנסים לים והיתה לי הרגשה מזה טובה, של יחד. כאילו המקום הזה חיבר אותנו אחד עם השני ואליו..

עלינו על הכביש והמשכנו ללכת לכיוון האגם, שהוא היה ה"יעד הסופי" ושם הייתה העצרת הענקית. קנינו בדרך ארטיקים ודברנו, והיה צחוקים דווקא...עד שבדרך פתאום קבלתי כזה כאב בטן אמאלההה! הייתי חייבת לעצור וללכת לשירותים (שוב..), אז הבנים בינתיים הלכו להתפלל ואני וסיון הלכנו לחפש מקום נורמלי, ובסוף מצאנו..חורבות של מלון ישן או משהו כזה..אבל זה היה הדבר היחדי שהיה לי אז הסתדרתי, וברוך ה' הכאב בטן עבר די מהר אפילו!

אחרי זה הגענו די מהר לאגם, וכבר היו טונות אנשים בעצרת והיה צפוף מאוד..אז לא נכנסנו ופרשנו לצד השני של האגם ומעליו יש גשר כזה מעץ, שנראה כל שניה כאילו מישהו עומד ליפול דרך החריצים שיש בו! וזה ראסמי מפחיד חחח..קיצר היה שם מזה מצחיק! יואל פגש שתי תאומות שהוא מדבר עם אחת מהן באייסי ונתקע איתם שנה, ואנחנו בינתיים בדקנו איך היריקות שלנו מתפרקות במים של האגם  בהשפעת החום, אני מקווה..ואז ישבנו שם באיזור על החולות והתחלנו לדבר שוב, עד ששוב שעמם וחזרנו לגשר- הפעם לעשות תמונות! יצא חמוד =) פגשנו את אורית ושרי (-אחות של אביחי), דברנו איתן קצת ומשם הלכנו יחד לכיוון היציאה מהעצרת ולאוטובוסים הביתה :)!

עלינו על אחד האוטובוסים לכיון הסניף, וכמובן- במקום לצאת ב6 וחצי יצאנו רק ב8 ורבע בערך...ועם המזל- שלי בכל מקרה, עלינו פשוט על האוטובוס הכי רע לסוע איתו וישבנו במושבים הכי גרועים שהיינו יכולים לבחור: בדיוק במושב שמלפניי ומלפני סיון ישב אדם בוגר מהמרכז שהוא חורז חרוזים כזה וממציא כל מיני משפטים ושטויות- שהם, דרך אגב, פשוט גרועים לא קשורים ולא מצחיקים- ומאחורינו ישבו מתן ויואל. עכשיו, הבנאדם הזה פשוט החליט להדבק אלינו כל הנסיעה! וכשאני אומרת הכל, אני מתכוונת לה-כ-ל! אפילו בזמן שחיכינו עד שנתחיל לסוע! והוא כל הזמן דבר איתנו רק על פוליטיקה והציק לנו! וניסינו כל כך הרבה לפתוח שיחה בלעדיו והוא לא עזב אותנו פשוט, זה היה מדהים...חחח העברנו מסרים בפלאפון וזה היה כמו להעביר פתקים ולהסתיר מהמורהה! חחח הוא לא עזב אותנו, אבל היה צחוקים איןן...

היה יום מושלםםםם ונהניתי מכל הבחינות!!

אנשים, לכו לשם ותתמכו ותתעניינו ותפנימו- גוש קטיף זה שלנו!

גם לי לקח זמן להבין אבל הנה, בסוף הצלחתי...

קחו תמונה קטנה מהעצרת...

לילה טוב!