nevermore
לא נם, לא נרדם, מביט במסך הבוהק הלבן, לא חושב, לא יודע, מוח ריק, הדם רותח-לא זז, לא נושם, נדהם, לא מנסה לזכור, כלום אותי לא יעצור לא מנסה, מה שיהיה-יהיה.
זה כבר לא חשוב, הלילה הזה ממילא עלוב, השעון המתקתק טיק טק, לא ינוע לא יזוע, את מוחי הוא לא מרגיע.
דפיקות קטנות של רגע, אותי זה משגע, לא יקום ורק אפול, זהו זה אומר-nevermore.
מבחוץ פורצת רוח, לא תנוח, לא תטריח, ואיתה תיסע תפילה שקטה למעמקים, ואגיד,nevermore
שקט זה מרתיע אבל אני לא אזיע, רק אדע ואזכור, nevermore
רחשים קטנים של לילה לא נשמעים עוד-אינם, מחפש אותם בשקט, לא מפחד להתחיל ללכת, אך לא אקום כי אפול.
ואקום לרגע-פתע ואפול אל הריצפה, אנשום את האבק המכסה את שולי המיטה, והנה אדע, nevermore
אזחל לי בשקט, לא אקום כדי ללכת, מפחד מכדי לעצור, והכל רק בשביל לדעת, זהו זה nevermore
שוכב חושב בשקט לא אזוז לא אלך פשוט אשכב לי שם בחושך רק כדי לדעת, זהו זה-nevermore.
שיגעון של רגע, הנה הוא אותי מפתיע, במוחי חולפת מחשבה שטנית כל כך רעה, והיא מבשרת לי זהו זהnevermore.
אקום לי בשקט, אל המיטה אפול בחבטה, אתכסה בשמיכה ואדע, שמחר בבוקר, זהו זה-nevermore.
והנה השעון-טיק-טק בשקט, במוחי הוא קודח עדיין לא ישקוט, ואעצום עיני חזק, ואשקוט.
ואתקרב אל התהום שאותי תיקח לעד, ואתקרב צעד אחר צעד בשקט והנה אדע סוף סוף, כי הנה כעת אדום ואפול, כי זהו הסוף, nevermore
ואפול מטה מטה, את גופי אני מרגיע, כי אדע בזה הרגע שלא אקום ורק אפול, בחבטה של רגע-פתע, גופי אינו יזוע, וכעת אדע, כי זהו זמני, לא לקום ולא ליפול.
והנה בא לו בוקר, אותי הוא מצמרר, כי כעת אדע, זהו בוקר נפלא, שבוא אפול, אך אקום שבעתיים, ולא אתייאש, כי בי (הרי לכולם ידוע), יש לב,( הוא כל כך צנוע), שמתקתק כמו שעון (הו! כמה מרגיע), לעולם לא עוצר, ומוחי אומנם קודח, אך ימשיך הוא להזיע ויזוע כי אני יודע, (אמנם אני צנוע), כי בכל זאת, זמני ליפול, עוד לא הגיע לא כעת nevermore.
ואחליט את מחשבות האופל לסלק, הן אותי לא יטרידו, לא יעיזו לא יקיצו בתוך שינה כה טובה, כי מחר תמיד יבוא, כרגיל עוד יום, שחור משחור, והנה סוף סוף הגיע, מחשבתי בזה הרגע, תמיד אקום ולא אפול, והנה זה מגיע אותי זה באמת מרגיע, כי אני עצמי יודע, עובדתית אני יודע, שזהו זה- עצב-nevermore.
בכנות אין לי מושג מאיפה זה בא..
זה בלהט הרגע נכתב..
דאמט..