The-Secret-Behind-The-Words

לכל אחד יש תקופות בחיים, תקופות הן לא דבר מיוחד, הן חוזרות תמיד על עצמן.

יש את התקופה הרעה, שבה אתה מרגיש הכי דפוק בעולם, שאין לך עם מי להיות, על מי לבכות, לבד, בודד,עלוב, עזוב תקופות שבא לך לשנות הכל, להרוס הכל, להיות האדם הכי אנוכי, הכי מגעיל, הכי זבל, רק כדי להראות מי אתה באמת, אבל זה לא אתה באמת, זה אתה אבל מוקצן.

אתה בוחר להראות את זה רק כדי שיבינו שמשהו עובר עלייך,אבל אף אחד לא מתייחס כולם ממשיכים הלאה אבל משאירים אותך מאחור.

אף אחד לא מבין אותך אתה לא רוצה שיבינו אותך/רוצה שיבינו אותך הכל תלוי ביום שאתה קם בו.

הכל רע, כלום לא משתפר, הכל חרא וישאר חרא, אתה רוצה פשוט להעלים את הכל ולהעלם.מרגיש שהכל בגדר סוד, מרגיש מגעיל,צבוע.

יש את התקופה הטובה יותר, שבה אתה מרגיש כמו תותח, הכל הולך לך, אתה מרגיש שאתה מוקף באנשים שאוהבים אותך, מוקף בכולם, מתעניינים מה איתך, אתה עדיין נשאר קצת עוקצני אבל מצחיק, אתה כבר לא קודר ואפל ובחושך סודות לא מתחילים להתבצר. תקופה טובה כזאת שאתה מתעורר עם חיוך כזה על הפנים, הולך שמח מרגיש מאושר.

יש את תקופת הביינים זה מתאפיין במשפט : יהיה טוב, רע יותר מזה כבר לא יהיה.

אתה דיי מזלזל בתקופה הזאת, כי אתה בטוח שהיא עוברת מהר, אבל מה שאתה לא יודע שאת רוב חייך אתה מבלה בתקופה הזאת, לא בחושך ולא באור, אתה בצל, אתה צבוע אבל מצחיק, אתה קודר אבל פתוח, אתה מרגיש חרא ביום אבל קם בבוקר מאושר.

אתה בעצמך לא יודע מה קורה איתך, את חושב שאתה נמצא בתקופה הרעה או הטובה, אבל אתה לא יודע את האמת, אתה חושב שיש אנשים במצב יותר גרוע משלך/אנשים במצב הרבה יותר טוב ממך, אתה מרגיש מגעיל אבל משלים עם המצב.

אתה מרגיש ננטש אבל מוקף באנשים שלא מבינים אותך.

אני מרגיש חרא ועזוב, שאנשים לא מבינים אותי, אני קם שמח בבוקר אבל שאר היום חרא, אני לא דופק חשבון, אבל לוקח קשה, אני מקבל את עצמי אבל נגעל מעצמי..

באיזו תקופה אני?

זוהי כנראה התקופה של גל העזיבה, כולם פורחים, עוזבים את הקן, וכנראה שרק אני נשאר מאחור.

כולם מוצאים תחליף, כולם משתחררים, ורק אני נשאר מאחור.

למה כולם הולכים
לבלות עם חברים?
ורק אני לבד עכשיו
שוכב בחדר על הגב.

למה כולם מתלבשים
למסיבות כמו קלאברים?
ורק אני לובש עכשיו.
חולצה של טי שירט על הגב.

כולם עוזבים, לא משנה לאן, חברים אחרים, מסיבות בילויים, חברות,חברים, מרגיש נעזב מרגיש מאחור, לא מרגיש יותר חלק מכולם, כולם הולכים, כולם מתקדמים אף אחד לא נשאר מאחור.

מפחד להשאר לבד, כמו פעם, כמו היום,מפחד שהכל יחזור על עצמו בפעם השלישית במספר, עכשיו שכולם מבטיחים, נשבעים, משקרים  שהכל ישאר אותו דבר, לא ישפיע על מה שהיה, כולם משקרים

מעניין שכנראה שהם באמת מאמינים לזה, וחושבים שהכל בסדר, כולם נעלמים.

לא מוכן להשאר לבד, אבל אין ברירה כנראה, להתקדם עם השאר, יכול אבל לא רוצה, כולם לוחצים.

לא מעוניין בחברה שונה, מעוניין במה שהיה ולא ישוב, כולם משתנים.

לא משנה מה אומרים, מה עושים, כלום לא יישוב להיות כפי שהיה, כולם מתעלמים.

כואב שהכל מסתובב כל כך מהר, משתנה, אבל זה הגיל כנראה, מעניין שכנראה כמה שאני חושב שהתבגרתי אני היחיד שלא משתנה, כולם צוחקים.

מנסה להיות שמח בשביל כולם, אבל מפחד להשאר מאחור, ללבוש את המסיכה שכבר מתקבעת לי על הפנים בצורה מושלמת, לא מראה שום דבר, אבל בפנים מחשוב ורגשות משתוללים, מתקוממים.

למה כולם משתנים?
למה אני לא משתנה כמוהם?

עוד מעט

כולם יילכו

מה אתה תעשה?

גיל הבגרות מתקרב

ולא למדת עדיין, איך הולכים

בחוץ חורף קר

הגעגוע הורס

כל מה שנשאר, כל מה שמת

הם ייעלמו לאט

החיים יתרוקנו

אתה תחפש מקום לעצמך

אחר כך, תעמוד ליד הקיר

תבקש עוד לילה אחד עם כולם

זיכרון משוגע

זה תמיד בא, תמיד אתה מפסיד

מתוך החלומות

אנשים חוזרים

מי, אתה זוכר?

איפה הפנים, הידיים שנגעו בך

אתה עוד מעט בן שלושים

זה נגמר לאט

שירים כתובים בלבן

ואתה מחפש את המילים

מה שרצית לומר

מה שנשאר אמיתי

כולם היו, כולם הלכו

סיפורים ושירים

נשאר לך כמה דקות להיפרד

ואחר כך, שנים של געגועים

לא למדת, עדיין ללכת

אתה עוד ממתין

אולי החורף יעבור

אולי יבואו, ימים אחרים

עיתונים, שידורים בלי הפסקה

הם הולכים

ואתה מבקש עוד דקה

מוצא את עצמך בחניון

מעשן בשקט

ברקע, שיר עצוב

מתנגן  רק לך

ואתה חושב,

עוד מעט כולם הולכים

מה תעשה אז?

הכל נגמר.

מה אני אעשה אז?

מוקדש לאנשים שיעלמו, ונעלמו.

אך מצד שני, כולם מתעלמים.

לא משנה לאן, ואני? אני לא יכול באמת להאשים אותם.

לבד, נשאר בחדר החשוך, בדד, בדד, בדד.

מי הוא בעצם גודו?

החיים?
אלוהים?
המוות?
התקווה?
הייאוש?
תחושבת הניכור?
האבסורד?
האירוניה?
השמחה?
העצב?

למה כל אחד מאיתנו מחכה לו כל השנים האלה?
האם כל אחד מוצא אותו בסוף?
גודו מגיע/יגיע?

כנראה שאצל כל אחד ואחד מאיתנו גודו מגיע בצורה שונה, כדי לעשות משהו שונה.

בעצם הוא משלים אותנו לדבר השלם שנקרא אדם.

או שבעצם לא?
האם אדם אמור לצפות כל חייו למשהו לא ידוע?
עם כך החיים הם פרודיה או טרגדיה?
האם סופו של אדם זה באמת דבר מצחיק?

האם היוולדותו זה עצוב?

מה יש מעל הכל?
מה המשמעות של הכל?
האם זה נכון שכל אדם רוצה להזכר לתמיד?
אז למה כל אדם מאחל לעצמו להעלם לפעמים?
מה הקטע בכלל?
גודו הוא כנראה אלטר-אגו של כל אחד מאיתנו, הצביעות, היהירות,הפחד.

הוא לא מתכוון להגיע, הוא כנראה לא יגיע, הוא לעולם לא יגיע.

מה משעמעות העולם?
האם העולם גרוע?האם הוא טוב?איך אפשר להסביר עולם

 שהנימוק הבא מסביר?:

"עולם שאפשר להסבירו אפילו בנימוקים גרועים עדיין הוא עולם מוכר.

לעומת זאת, בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו הוא-הוא תחושת האבסורד." (אלבר קאמי, "המיתוס של סיזיפוס").

כל אדם הוא בעצם פאסיבי, מחכה לגאולה שלעולם לא תגיע כל עו הוא לא יפעל כ ל עוד הוא  לא יפעל.

כנראה שכל אחד מאיתנו צריך לפעול למען אותה גאולה.

כל אחד צריך להמשיך הלאה, לפעול למען עצמו?

צריך למצוא את גודו לבד? או שתוכל להעזר בחברים?
מה הם חברים?

מי הם החברים?
אני מניח שהם כאלה שנשארים איתך גם במצבים הכי קשים, נשארים איתך גם שאף אחד אחד לא רוצה, לא מוותרים עלייך, דואגים לך ואתה דואג להם, ולא שוכחים אותך ברגע שמגיעים חברים אחרים.

מהי ההגדרה לחברים?
מהי ההגדרה למשפחה?האם אלה שבאמת אוהבים אותך? או אלה שאתה קשור אליהם בדם?

מאיפה כל המרץ לכתוב בא פתאום?באמת שלא יודע
למה כותבים בכלל?לפרוק רגשות?להראות סימן חיים? לחפש צומת לב?

ומה עושים כאלה שאין להם בית ומשפחה?חיי שני הנוודים - חיים של קיפאון ועקרות. שני אנשים חסרי בית, חסרי משפחה , חסרי זמן - עבר ועתיד. לחייהם אין מטרה זולת הציפייה. המתנתם האינסופית לצד דרך שאיננה מובילה לשום מקום, מסמלת את העדר התכלית לקיומם.

מהי התכלית של הכל עם אתה נווד?
האם חייך בהכרח נסבלים  אם אתה לא כזה?
אז למה כל אדם מרגיש לא שלם? מרגיש שיש לו חוסר תכלית?

מה הפיתרון הסופי? חיים? מוות? שונות?

כנראה..כנראה שרק גודו יוכל לענות על השאלות האלה..

והאמת..אני לא רואה את גודו מגיע.

מה כל הקטע באינטרנט אם לא באנונמיות?

כל הרעיון האינטרנטי הוא הבעת דעה, ושבחיים לא ידעו מי אמר את זה, מי מאיתנו לא כתב טוקבק פוגע,עבד על מישהו,פגע במישהו,הגיב נאצה וכו'?.

זה כל הרעיון פה בכלל- אנונימיות! למה נראה לכם שמישהו יסתכן בלכתוב דעה אמיתית אם הוא יפחד מתביעה? מה זה הביזיון הזה בכלל?

הצביעות תחגוג פה, מה החוק הבא? החוק שאומר שחובה לרשום רק שקר?

כל החוק המטומטם הזה ומי החבר כנסת הזה? חסון משהו, מה הקטע שלך בכלל? אתה רוצה שידעו מי אתה תן פרטים, תן כתובת ותן תעודת זהות, שאר הגולשים לא מעוניינים ממש להחשף בפני כולם, הם רוצים לרשום מה שהם רוצים, להגיד מה שהם רוצים,ולהיות מי שהם רוצים מאחורי מסך המחשב.

זה פוגע באזרח הקטן שמאחורי המסך! קודם כל גוגל עם הip שלהם, עכשיו זה..מה הבא??

חובה לצלם עצמכם ולהראות בדיוק מי אתם? חובה לספר הכל?.

אסור לי להגיד יותר:

"פחחחחחחח איזה כתבה מעפנה"

או

"איזה קומיקס עלובבבבבבב"

(ד"א מתי אודי חוזר..???)

מה הקטע פה בכלל?? אני רוצה להגיד מה שבא לי, לעשות מה שבא לי.

כל החוק המפגר הזה הוא בולשיט..לא סתם בולשיט הוא פאקינג בולשיט!!

נראה לכם שזה בכלל יצליח? לתבוע כל אזרח שירשום טוקבק פוגע? פוסט נאצה?

ממש שטויות..החוק הזה הוא הדבר המטומטם ביותר ששמעתי (מלבד החוקים המוזרים של אנגליה).

בולשיט..פשוט המדינה הזאת הולכת על בולשיט..

אולי שהח"כים הנהדרים שלנו יעשו משהו מועיל..??

במקום למצוא חוקיפ מפגרים שיתאמצו בפיתרון להחזיר את החיילים החטופים הביתה.

אבל זה כנראה לא מספיק חשוב להם, כנראה שלראות מי עומד מאחורי מסך מחשב יותר חשוב..

חתיכת דבר מטומטם.

דבר אחד יש לי להגיד על הדבר הזה..

שלכם בידידות..

אנונימי, שישאר אנונימי (עד שיתבעו אותו..)