יותר מידי זמן בבית והנה, אני מרגישה שחזרתי לגיל 16.
ידיד אחד שעוזב את הבית ועובר לגור ברחוב,
אני הולכת לחווה רק לשנייה, אבל שנייה אחת יותר מידי,
כי כמובן שהאדם היחיד ששם זה המנהל שאסור לי לראות.
(וכמובן שהיינו נחמדים פוליטיקלי קורקט אחד עם השני,
כי הייתה איתי חברה.)
וזה בכלל לא משנה למה וכמה, לא הייתי צריכה ללכת לשם. נקודה.
שוב להגיע ל3 ימים שאני אמורה להיות עם חברים
אומנם בשבוע עבודה, אבל עדין
ולהרגיש כאילו הקירות סוגרים עלי,
ולהיות חייבת לצאת,
ולהגיד הכל כדיי להשתחרר הביתה,
רק ליום אחד.
ואז לצאת הביתה ,
ולהתקע בלי בטריה -כמעט-
ובלי כסף
ומתברר שגם בלי אפשרות להוציא מכספומט.
(שזה הכי גיל 16 שלי,הכי)
ואז כמובן להתקשר אליו,
לא כי זה אינסטינקט,
אלא כי זה הרגל. ומתברר שכמה שלא חשבתי שהצלחתי להשתלט על ההרגל הזה-
כשאני בתחתית זה עדיין חוזר.
אבל אני לא בת 16 יותר, והתקדמתי יותר מידי כדי לחזור לאחור.
הוא לא ענה, וטוב שכך.
ורציתי לסמס לו, אבל נמנעתי.
ואז רציתי לסמס אח"כ כדי להסביר את עצמי, אבל נמנעתי.
כי אין איך לתקן או למחוק טעויות, יש רק להשתדל לא לעשות חדשות,
לא לדבר איתו. בכלל.
והידיד הזה התקשר להגיד שהוא איתו בשיחה,
אמרתי שאני לא רוצה לשמוע,
שכמו שכבר הודעתי : אני לא מוכנה להיות קשורה לשיחה הזו.
וזהו. עכשיו אני בבית. מתה מעייפות.
-ורק טוב לדעת שגם אם ההרגלים הבסיסיים שלי נשארו אותו הדבר,
ההחלטות והרצונות שלי סוףסוף כבר לא.
...............................................
ולא יכולתי לסיים את הפוסט בלי לכתוב לך,
שאני תמיד כאן בשבילך,
שתהיי חזקה,
שלא מזמן אני איבדתי את בליניה,ואני עוד זוכרת את ההרגשה.
ושתדברי איתי כשתרצי, ואם תרצי שאבוא.
ואני לא אציק יותר מזה..
לילה טוב וחיבוק ענק מרחוק 33>
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
up-down town girl