לאט לאט אני מפנימה את העובדה שאנחנו תמיד נשאר ככה - שני חלקים של פאזל שכשהם מתחברים, אפשר לראות רק חלק אחד מהתמונה הגדולה, אך לעולם לא את כולה.
ותמיד נוכל להתחבר, כל פעם שנפגש. ותמיד, בכל פעם שנתחבר מחדש, זה ישאיר עוד שריטה קטנה וכמעט בלתי מורגשת באחד החלקים. לרוב זה בי.
כשבאת, לא ידעתי לכמה זמן תשאר. שיחקנו ודיברנו והראית לי את התכנון טיול שלך. כל מה שצריך כדי מצד אחד להיות איתי ומצד שני להמשיך לתת לי את ההרגשה שעוד רגע תלך. אבל כשסיימנו לשחק ולא הלכת, אלא קודם יצאת לעשן ואז התיישבת על המיטה, ידעתי שאתה רוצה להשאר עוד, אז השארתי אותך (והרי ברור שאם היו שואלים אותך, היית אומר שנשארת רק בגללי).
הלוואי שכשהכרנו, בגיל 10, הייתי יודעת את כל מה שאני יודעת עכשיו. לא עלינו ועל מה שעוד עתיד לקרות, אלא עלי, על המשפחה שלי, על ההסיטוריה המשפחתית של דכאון וחרדות ומערכות יחסים גרועות ואימפולסים. על זה שהרבה מאיתנו ככה, אני לא מיוחדת. הלוואי שהייתי יודעת שהטלפתיה שיש בינינו, או הקשר החזק הזה או ההרגשה שיש לי כל פעם שאתה בסביבה,, הם לא מיוחדים. אולי, אם הייתי מבינה את זה כבר אז, גם אתה היית נראה מיוחד פחות.
אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך תמיד. אתה תמיד חסר לי. אני רואה זוגות שמדברים ביחד ונהנים וחושבת עליך. אני מספרת דברים לחברים ומעדיפה לספר אותם לך. אני גאה בעצמי/ עצוב/ מתסוכלת, ואתה זה שאני רוצה לחלוק איתו הכל.
אבל זה שתמיד נהיה ככה לא אומר שאני לא יכולה למצוא מישהו אחר, שיתאים לי יותר, ואני מקווה שזה יקרה