אוקי אז כתבתי סיפור אין לו שם ביינתיים ...

פעם הייתה ילדה...

ילדה לא יפה אבל גם לא מכוערת,היא אהבה מאוד להביע את דעתה אבל בסוף תמיד נשארה לבדה...

כשהיה לה רע היא לא הייתה בוכה, היא הייתה שותקת ועצמת עייניים ומחכה שהכל ייגמר...

כך שתקה שנה שנתיים ואולי שלוש... ולחברים ולמשפחה לא הייה איכפת כול עוד היא לא אומרת את דעתה,

יום אחד בה נער לא מוכר לביתה של אותה ילדה...שאל את אחותה "למה היא שותקת,מה יש לה?"

אחותה ענתה "שתשתוק מי ביכלל צריך אותה..."

וכך עברו להם שנים רבות...היא כעובה אך לא יורדות לה דמעות...

כולם כבר התעלמו ממנה...תמיד חשבו שהם יודעים מה היא צריכה

אפילו שתי חברותיה הטובות ביותר כבר מזמן החליטו שהיא מתה...

היא לא הייתה חסרה לאף אחד..

כולם העדיפו שתשתוק כי דעתה שלה הייתה שונה שונה  מכולם..אחרת...

היא עוד בילדותה כולם הרבו להקניתא..

אפילו שתי חברותיה היקרות לה מכול תמיד הייו צוחקות עלייה בצחוק גדול...

אף אחד לא היה לה באמת.

יום אחד הייתה בעיר מסיבה גדולה לכבוד יום האהבה היא כהרגלה ישבה לה בחצר ,לבד

לא הזמינו אותה..זה היה לה ברור...

לפחות היא חשבה לעצמה קצת שקט אל הראש אולי יהיה לה....

כולם הלכו למסיבה מהעניים ביותר למכובדים ביותר בארץ.

אבל היא,אותה לא הזמינו כי היא שונה היא לא כמו כולם.

זאת לא הייתה אשמתה כך היא נולדה וכך היא תישאר.

בליל המסיבה היא ישבה בפינה אל הרצפה ,שם היא הכי אהבה לשבת כי הקיר נתן לה הרגשה של חיבוק אוהב,וכך היא התמאלתה מחשבות ונרדמה...פתאום כעבור רבע שעה היא מרגישה שפתיים חמות אל לחייה...היא פחדה ונסתה לצעוק רק שלה יכלה כי כבר מזמן לא דיברה..

פתאום היא שמעה את אותו קול מוכר של הנער הזה שתמיד שאל מה איתה,

הוא לוחש לה אל האוזן"תני לי להראות לך כמה אני אוהב אותך"והיא לא יכלה לעשות כלום והיא גם לא רצתה...

והוא עבר מהלחיים לשפתיים ונישק אותה בעדינות כזאת מופלאה...

היא הרגישה נאהבת,הרגישה חייה .

פתאום ברגע אחד זלגו מעייניה מיליוני דמעות,

הנער קצת נבהל והפסיק לנשק אותה...ופתאום הנערה הרגישה איך מייטרי הקול שלה משתחררים והיא צועקת "תמשיך תמשיך אני רוצה!"

היא בעצמה הייתה מופתעת והוא הרבה יותר,הם התנשקו ואהבו באותו לילה חשוך ואפל..

היא תמיד תזכור אותו אל זה שאהב אותה בדעתה שלה...

ולא צחק ותמיד היה לצידה...

היא נהייתה למנהיגה בשילטון אם דעות משלה...

ואז כולם נזכרו כמה חבל שבאותו זמן היה להם כולכך קל לצחוק עלייה...

הם הצטערו עד מאוד ואף שלחו מתנות...המוח שכך מכל הרגעים הרעים

אך ללב אין מחילות!

אוקי אז זה סיפור שכתבתי...

תזכרו תמיד להיות עצמכם אפילו אם החברים שלכם מצפים שתתנהגו אחרת..

כי בסוף אתם תצליחו בדרך שלכם

טוב אז תגיבו בבקשה =)(תיהו עדינים זה הסיפור הראשון שכתבתי)

שלכם

Ariela