מממ... אז ככה, הסיפור קרוב לסוף. הוא יסתיים כנראה בפרק 45.
אני עדיין לא יודעת אם אני אתחיל לכתוב סיפור חדש... מה אתם אומרים?
וורד שחור- פרק 38
"בר לוי?" שאלו והביטו בי.
"כן..."
"אנחנו מבקשים ממך לבוא איתנו לתחנה."
"מה? למה?"
"את עצורה בחשד לניסיון לרצח."
"מה?!"
"כן. זה החבר שלך?"
"כן, אני ניב." ענה ניב בביטחון.
"גם אתה מתבקש להתלוות אלינו לתחנה."
***
כשהגענו לתחנת המשטרה התחלתי לפחד. ראיתי על ניב שגם הוא מרגיש כמוני.
"אל תפחדי, הכל יהיה בסדר." הוא אמר וחיבק אותי. חיבוק שכל כך הייתי צריכה.
השוטרים שהביאו אותנו עמדו במרחק מה ודיברו עם כמה שוטרים אחרים,
מדי פעם הם הצביעו עלינו, או הסתכלו עלינו במבטים מוזרים ומביכים.
"למה הם חושבים שאנחנו אשמים?" הרגשתי שאני עומדת לבכות.
"הם לא חושבים שאנחנו אשמים, אבל הם חייבים לחקור אותנו. את יודעת איך זה, אנחנו מצאנו אותו, אנחנו קראנו לאמבולנס... אנחנו הראשונים שצריכים להחקר."
לא עניתי לו. שתקתי. הכל קרה כל כך מהר. מי יהיה הבא בתור? למי ישלחו את זר הפרחים הבא? למה הסיוט הזה לא נגמר? אני רוצה את החיים השקטים שלי בחזרה.
אני מעדיפה לשבת בבית, לראות טלוויזיה ולהתכתב באייסיקיו עם חברים, כמו כל ילד נורמלי. בחיים לא חלמתי שאני אהיה מעורבת בדבר כזה... אלוהים ישמור.
שוטר אחד צעד לעברנו. הוא חייך. הבנתי שהכל בסדר. הכל בסדר.
"בר? בואי איתי, חמודה." הורה לי השוטר.
"רגע, מה עם ניב?" שאלתי והסתכלתי על ניב.
"הוא ימתין כאן, עד שנקרא לו. בינתיים אנחנו צריכים רק אותך." הוא חייך אליי שוב.
הלכתי אחריו, ונכנסנו לתוך חדר מרווח, עם מזגן, שני כיסאות ושולחן.
"שבי." אמר לי. הקול שלו נשמע נוקשה פתאום. הוא לא נראה כל כך נחמד.
התיישבתי וחיכיתי שיגיד משהו, אבל הוא שתק. הוא רק הסתכל עליי. בחן אותי.
"למה אני כאן?" שאלתי לבסוף. נראה כאילו הוא חיכה לשאלה הזאת.
"את לא יודעת?"
"אני יודעת שאני חשודה."
"במה?"
"בניסיון לרצח."
"של חבר שלך."
"הוא לא חבר שלי."
"זה לא משנה. ידיד שלך." אמר בזלזול. מי הוא חושב שהוא?
"למה אתה חושב שאני עשיתי את זה? מה האינטרס שלי?"
"אנחנו קיבלנו עדות ממקור מוסמך, שדן- הקורבן, ניסה להפליל את ניב- חבר שלך." אמר והדגיש את שתי המילים האחרונות.
"מה?" הופתעתי. מי ידע על זה?
"העניין סודר, כמובן. אבא שלו המפקח, את יודעת." אמר במרמור ושתק לכמה רגעים.
"מה אתה מנסה להגיד בזה?" שאלתי כשראיתי שהוא לא ממש מתכוון להמשיך.
"הייתה לך סיבה מצוינת- הרצון לנקום. דן פגע בחבר שלך."
"נראה לך שאני אעשה דבר כזה?! אנחנו השלמנו יום לפני. הכל היה בסדר. למה לי?"
"אני לא מכיר אותך, גברת צעירה. אני לא יודע למה את מסוגלת, ולמה את לא. אני יודע שניסו לרצוח את דן, ושלך היה מניע מעולה לעשות את זה." אמר והביט בי במבט מעצבן.
רציתי להוריד לו כאפה. גם כן שוטר סנוב.
"אז בואי נעשה את זה קל לכולנו. תני לי הודאה."
"מה?! למה לי? אני לא עשיתי את זה!"
"אני רוצה שתספרי לי כל מה שקרה. אל תחסירי פרט." אמר ושילב את ידיו.
***
ניב כסס את ציפורניו בציפייה. תחנת המשטרה הפחידה אותו, אך יותר מכל הפחידה אותו המחשבה שאולי הוא ובר ייצאו אשמים. לאן יקחו אותם? לכלא קטינים?
"ניב," הוא שמע קול מאחוריו. בר. היא חייכה.
"הכל בסדר?" הוא שאל אותה בדאגה.
"אסור לי להגיד לך מה היה בפנים. אבל אני מבקשת ממך, תספר לשוטר את האמת. בדיוק מה קרה."
"ניב, בוא איתי." הגיע השוטר ולקח את ניב.
***
אהובה, המזכירה של משה, ישבה מאחורי שולחנה בדיוק כשמשה נכנס לתחנה.
היא הביטה בו בהערצה. היא אהבה את צורת ההליכה שלו- הוא הלך בביטחון, כאילו כולם בכיס הקטן שלו. הוא אפילו לא הסתכל עליה. מוזר, חשבה, הוא תמיד שלח לה חיוך או קריצה. היא עקבה אחריו במבטיה נכנס למשרדו וסוגר את הדלת. היא התלבטה אם להכנס אליו, הם לא נפגשו כמה ימים והיא הרגישה שנמאס לה. נמאס לה להיות השנייה בסולם העדיפויות, קודם כל אישתו ואח"כ היא. היא חייבת לגרום לו להתגרש מרונית. חייבת.
"אהובה?" שמעה את קולו של משה קורא לה.
היא סידרה את חצאיתה וחולצתה, ונכנסה למשרדו.
"שבי." אמר בנוקשות. היא הבינה שמשהו לא בסדר.
"קרה משהו, משה?"
"כן." אמר ושיחק באצבעותיו.
"אתה מותח אותי, דבר כבר."
"הקשר שלנו נגמר, אהובה. אני לא רוצה את זה יותר, זה גורם לי רק בעיות."
"סליחה?!" התעצבנה וקמה ממקומה.
"אני מצטער."
"אני בהריון! אתה לא יכול לעזוב אותי ככה!"
"מה?!" הזדעזע משה.
"מה ששמעת."
"כמה זמן?"
"אני בחודש השני." אמרה וליטפה את בטנה.
"כמה זמן את כבר יודעת על זה?"
"שבועיים."
"ולמה את מחכה? עוד מעט לא תוכלי לעשות הפלה."
"מי אמר שאני רוצה לעשות הפלה?"
"את חייבת, מתוקה. אי אפשר להשאיר את הילד הזה..." אמר משה בחוסר אונים.
"אה, אז עכשיו אני מתוקה? נראה מה אשתך תחשוב כשהיא תדע על זה." חייכה אהובה.
"מה?? אהובה! את לא רוצה לעשות את זה! שבי ותרגעי. אל תהיי פזיזה."
"אני לא פזיזה, משה. או שאתה תשאר איתי ותגדל את הילד שלנו, או שתעזוב אותי ואני אלך לאשתך ואספר לה הכל. ושאני אומרת הכל, אני מתכוונת להכל." אמרה ויצאה מהחדר.
***
הטלפון צלצל. היא הרימה.
"יש לך חדשות בשבילי?" שאלה מיד.
"כן."
"אני מקווה שטובות."
"טובות. האחות של ההיא לא פתחה את הפה עד עכשיו. ארגנתי כמה חבר'ה, ואנחנו יוצאים להשלים את המשימה. מחר הוא משתחרר מבית החולים. אנחנו נטפל בו."
"אני מקווה שהפעם זה יעשה כמו שצריך! תעדכן אותי."
"אין בעיה, חומד."
"ואל תקרא לי חומד."
"טוב... ביי."
"להתראות." אמרה וניתקה. היא הפעילה את המערכת, וחזרה לעשות את מה שהפסיקה- מדיטציה. רק זה הרגיע אותה, וכרגע היא הייתה פקעת עצבים. היא הייתה מאוד מתוחה.
***
ניב התעכב בחדר החקירות. התחלתי לדאוג. עברה יותר משעה.
לאחר 45 דקות, הוא יצא החוצה. הוא נראה מוזר.
"ניב, הכל בסדר?" רצתי אליו מיד.
"בר..."
"מה קרה?"
"אני..."
***
זהו להיום =]] עוד 7 פרקים!
אוהבת,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
