אביבית סתיו - אופטימיות מהוססת

סוף סוף נפגשים...מבט ראשון, חצי מבט עוד לא מוכוון מטרה

ואז זה מצטייר, ברור, חד וחזק. פורטרט מציאותי מאין כמותו.

הזיק מהשיחות כבה במקצת, הזרימה הפכה מקוטעת, ההתלהבות דועכת.

עכשיו מתחילה ההישרדות. הזמן נעצר. מדי פעם עובר מישהו ומסיח את הדעת, אני עוקבת אחריו במבטי, פיהוקים לא רצוניים וגם כאלו מעושים, אולי הוא יבין שאני עייפה, אולי אני בעצם לא?

הפולנייה שבי:"מה קרה לך! תהיי קצת סובלנית, הוא באמת משתדל, והוא בעצם נחמד כזה..למה את מצפה? למטס פרפרים בבבטן?? זה לא יקרה, צאי מהסרט". הנפש: "אבל אולי..."

נפרדים בקטנה על הלחי, אני עולה למעלה, אנחת רווחה נפלטת מגרוני..הנפש: "אני שוב חופשייה!"

אך ההתדיינות הכללית ממשיכה לטרטר בפנים ולהטות כל רגע את הכף.

הפולנייה שבי: "אולי את בררנית מדי? מה בעצם הבעייה? אממ...את לא יודעת למקד את זה. או. קיי, אם אין סיבה, חייבים לתת עוד צ'אנס, אחרת תישארי ככה, זקנה, בודדה וממורמרת!!!"

הנפש: "אבל חייבת להיות כימיה! ופשוט לא היתה!!"

הפולניה שבי:"זו את, ורק את..לא נתת לעצמך להשתחרר, פסלת מראש, למה את מצפה?"

והיא תמיד מנצחת, הפולנייה, ואז מתקיים דייט ה"צ'אנס הנוסף".

 עד היום, אף אחד עוד לא קיבל אותו אחריו..

עכשיו חזרתי מאחד כזה, אחרי שנתתי "צ'אנס נוסף"..

הבנתי דבר אחד,

 ברגע שצריך "לתת צ'אנס" הוא לעולם כבר לא יתממש.