אחחח...איך התגעגעתי לכאן, בכלל לכתוב. לבמה, להיחשפות האיטית, להקאה ולהלקאה, הכל מותר! אחרי הכל אני דמות וירטואליות. אמת או שקר? אין לדעת. הכל אפוף במיסתורין.
מן העבר השני, כאן במציאות כל כולי נחשפת לאחר, נפתחת, מתגלה ומסירה מעליי קליפה אחר קליפה.
זה הרבה יותר קשה משחשבתי. זה מחייב אותי להתעמת עם אמיתות שלעיתים העדפתי להתחמק מהן, כבר לא יכולה לסגל לעצמי תכונות ומאורעות שהיו ספק היו. זה קורה. אין הצגות. אין תפקידים. אין כינויים ושמות.
והמציאות, היא עולה על כל דמיון. מבט לאחור חושף תקופה ארוכה ומלאה בפריימים שלא מתחברים, תלושים. היום אני מבינה שלכולם תפקיד בעיצוב דמותי - בוני השראה, מחדדי חשיבה, מלמדי לקחים לעיתים עד כדי כאב.
ההשראה עזבה יחד עם הרע והכואב, משום מה יותר קל לי לשתף בכאב מאשר בשמחה אבל אני מניחה שזה קטע אנושי, החיפוש אחר חמלה ולעומת זאת אין מתחלקים באושר...מוזר אבל די גורף
היופי בכל העניין הוא שבניגוד לעבר אני לא נשאבת פנימה, היציבות ממלאת את חיי, אני החלטית, שומרת על הגבולות שלא יטשטשו. יש אחד ועוד אחד, יש לחפוף אך לא להכיל. ועם כל השליטה הזו, כ"כ חופשייה להביע רגשותיי, לא מסתירה דבר, ואין בי פחד..לא חשש. זה טבעי עבורי כמעט כמו לנשום. כאילו הייתי שם שנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
