עריכה:
למה.!? למה אני חייבת להיות ככה?
מתביישת אפילו לכתוב, פה, איפה שכבר כל הרגשות כתובים.
נמאס לי, הכל יצא החוצה, הכל... גם הדמעות יצאו באותה ההזדמנות, ככה- התווספו להכל...
ואני, אני זו לא אני עוד... לא אותה אחת שהייתה פעם,
והשמחה מבחוץ נראית להם, לכולם -ענקית,
"ילדת אושר עם חיוך מדהים שתמיד נשאר על הפנים"- ככה קראו לה.
וגם עכשיו היא מראה שהיא כזאת,
רק מדי פעם פרצי בכי, אבל גם אז, ישר בורחת לשירותים, בשקט, שאף אחד לא ייראה...
מתביישת בעצמה, המראה-האוייב הגדול ביותר שלה.
וכואב לה, היא לא יודעת בעצמה, איזה כאב הוא הגדול יותר? הפיזי? הנפשי?
היא לא תשרוד, היא לא תשרוד אם תמשיך ככה, היא תיפול, היא כבר נפלה,
היא תישבר.
הראש מורכן לאסלה, אני-היא, זו שאמרה שלעולם לא,
לעולם לא תמכור את עצמה, תהפוך להיות כזאת.
איך מפסיקים את זה?
מטעה אתכם הקטע הזה, גורם לחשוב שאולי היא רוצה לחזור לכשהייתה לפני?
לא... זו לא המטרה שלה, היא רק רוצה להיות נוצה.
אז נסעתי.. וחזרתי.. והעלתי.. והשמנתי..
יכול להיות יותר רע מזה?
כן!
להשמין עוד.
להישאר במצב הזה.
להסתכל במראה.
להרגיש חרא עם עצמי כמו שאני מרגישה.
לדעת שאני יכולה אבל לא עושה.
ונשברררררררררררר לי כבר! נשברררררר
היד שורפת. הגרון כואב.
ובמה זה עוזר לי?
מה זה נותן????
גושי שומן שלא נעלמים
ונמאססססס לי מהם! כ"כ נמאס.....
אבל לפחות הבנתי משהו אחד חשוב..
השנאה הזאת..
השנאה הקשה והנוראית והמתסכלת כלפי עצמי רק מחזירה אותי אחורה.
רק הורסת את כל מה שהיה לי כ"כ קשה להשיג.
אבל אני קשורה אליה כ"כ חזק...
חשבתי שהיא זאת שתניע אותי להצלחה-וזאת הייתה הטעות שלי.
ולא, אני לא אומרת שאני מתחילה מחדש, אני אומרת שאני מתקנת את מה שנהרס.
ומשם נראה לאן נגיע.
התגעגעתי כל כךךךךךךךךךךךךךךך
ואני א-ו-ה-ב-ת אתכן אחת, אחת
פשוט תודה על זה שאתן פה בשבילי,
ת ו ד ה!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Briiiiii