הולכת, מסתכלת על הזמן ומדמיינת שעון חול שלא זז. מסתכלת ישר, מחפשת אנשים מוכרים.
ואז היא מתחילה. רוצי!!! יותר מהר, יותר מהר, ושניה עוברת ודקה ועוד אחת ועוד ועוד... ואין כוח, כבר לא רואה בעיניים, פוחדת ליפול- אבל היא תמיד מאחורי, תומכת: "תעצמי עיניים ותחזיקי חזק, אני כאן, אל תפחדי".
ומבלי לחשוב מגבירה את המהירות, עוצמת עיניים ורצה.
בלי להרגיש, בלי לראות, רצה כאילו אין מחר, רצה אל המטרה הנחשקת ביותר שלי, רצה כדי להשיג אותה.
מהר יותר! ומהר יותר! הרגליים זזות בקצב מטורף כואב לנשום והכל שורף... אבל כל זה לא משנה כי אנחנו עושות את זה.. והכל בזכותה... והאנדרנלין, מהאושר שהמטרה בדרך מציף אותי.
היא דוחפת אותי!!!אני מרגישה אותה, היא איתי-אני בטוחה עכשיו, היא שומרת עלי.
ופותחת את העיניים, מתאוששת לאט לאט-אבל עדיין רצה, "אסור להפסיק, אסור להפסיק" היא חוזרת ולוחשת לי...
וכשהעיניים נפתחות הן מולי, הולכות בצורה מעודנת כ"כ שבירות כ"כ. קשה לראות האמת, מי יותר רזה מהשניה.. עצמות אסופות בצורת גוף ועור מעל,עם פנים מדהימות-וזו לא קינאה, זו שאיפה, הערצה,
אני מסתכלת עליהן והיא אומרת לי, "רק תמשיכי ככה, רק תקשיבי לי ותיראי כמוהן", ואני מאמינה, כי אני יודעת שאני יכולה, והן כל כך רזות שזה מדהים! אחת אחרי השניה, הולכות, עם מבט קפוא,
רואים,ישר רואים להן את העצב בעיניים
אבל הן השיגו את שלהן... כמו שאני אשיג את שלי.
שתינו ביחד נשיג את זה. היא ואני-מולו. האוייב הגדול ביותר, אבל אנחנו שתיים, אנחנו שתיים עכשיו.
עכשיו, זה אחרת.
תיאור של חוויית הספורט על ההליכון במכון כושר, כשFTV בפלאזמה מולי.
כשמסתכלים על זה מנקודת מבט אחרת... זה פתאום נראה הרבה יותר קל, פשוט, אפשרי!
זה הכל בראש.. אתן יודעות את זה הרי.. זה הכל בראש, ההחלטה, הכיוון, הדרך!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Briiiiii