לקח לי הרבה זמן לרשום את הפוסט הזה.
אני חושבת שלקח לי הרבה זמן כי הפוסט הזה הוא פוסט של השלמה עם הכשלון.
הכשלון בתכנונים, הכשלון בניסיון להתחיל בדרך בריאה, בדף חדש.
אז אני כשלון, (זה לא משהו שחדש לי).
אז אני מקיאה, ומקיאה, ומקיאה- כל יום, פעמיים ביום, שלוש פעמיים ביום. עד הסופ"ש האחרון לא הייתי מקיאה בסופי שבוע, תקראו לזה לכבד את השבת, תקראו לזה לכבד את המשפחה שנמצאת בבית, לא יודעת מה הסיבה שלא הייתי עושה את זה אבל זה פשוט היה מן כלל לא כתוב מבחינתי.
ובסופ"ש האחרון הוא נשבר לרסיסים. אז הקאתי ביום שישי בצהריים, והלכתי לישון, ושוב לא אכלתי ארוחת שישי ואמא שוב כעסה ושוב עשתה פרצופים, והיא לא מבינה-אבל איך היא יכולה להבין?
ואז הגיע יום שבת והבית היה ריק מנפש אדם. אז הקאתי בבוקר, (לא היה אף אחד בבית-שווה ניצול לא?) ואז הקאתי אחה"צ, ואני לא חושבת שלהקאה הזאת הייתה סיבה מיוחדת, ואז לא אכלתי יותר.
וכך נגמר לו הסופ"ש הנפלא שלי והמלא הקאות.
ועכשיו אני אפילו לא יכולה להגיד שנתתי לגוף שלי מנוחה ליום-יומיים מההרס העצמי שאני עושה לו.
כן, אני לא טיפשה, אני מודעת לכל מה שאני עושה ועכשיו השאלה המתבקשת היא למה אני עושה את זה נכון? אז אם הייתם שואלים למה התחלתי את זה אולי הייתה לי תשובה עמוקה, נכון לעכשיו-אני פשוט לא יכולה להפסיק
אז אני יורדת במשקל. והייתי אומרת לאט אבל בטוח, אבל זה פשוט יהיה אירוני מדי כי זה רחוק מלהיות בטוח.
אז אני חשופה כמעט לכולם חוץ מלהורים שפשוט עיוורים מדי כדי לראות מה עובר עלי ואני פשוט פחדנית מדי בכדי להודות בזה שיש לי בעיה בפניהם.
אז אני מתחמקת מהאמת, ולא רושמת פה, כדי לא להטיח אותה לעצמי בפרצוף.
אז אני חותכת, וחותכת, וחותכת, וכל הרגליים והידיים עם חתכים.
אז רע לי, אז מה? זה מגיע לי נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Briiiiii