זה משתלט עלי.
פעם היה אותי, עם הבולמיה
אח"כ הגעתי למצב שיש אותי, ויש את הבולימיה.
היום יש את הבולמיה, שמשתלטת עלי.
בכל מובן בחיים. אני מדרדרת בלימודים, התשוקה שלי לדברים, החוסר החלטיות שלי.
המחשבות בזמן ההקאה, המחשבות שרצות בראש, הן לא שלי, הן של הבולמיה, היא מדברת אלי וזה מפחיד אותי. זה מפחיד אותי כי אני מרגישה שאני משתגעת.
אני מאבדת את הזהות שלי בתוך עצמי...
יש מישהו שאוהב אותי, אוהב ממש, ואני משגעת אותו, פשוט מטריפה לו את השכל, אז בהתחלה היה את התירוץ של "משהו עובר עליי" והוא הבין.
הוא הבין כשהיה בא לי עליו רק פעם בשבוע, כשלא רציתי שאנשים יידעו שיש בינינו משהו, כשלא היה לי כוח אליו, תמיד הוא הבין.
והרגשתי דפוקה, הקשר גרם לי להרגיש דפוקה, כי התעללתי בו. הוא כ"כ אהב אותי, כ"כ אוהב אותי, שאני חשבתי שהוא עובד עלי, אני עדיין לא בטוחה שזה אמיתי. קשה לי להאמין שמישהו אוהב אותי כי אני לא מבינה מה יש לאהוב בי, הוא אומר לי שהוא אוהב את הגוף שלי ורק בא לי עוד יותר להקיא, הוא אומר לי שאני יפה, ואני שונאת אותו על זה, אני שונאת אותו כי הוא משקר לי, ושוב אני לא ארצה לראות אותו שבוע כי עצם העובדה שהוא מחמיא לי גורם לי להרגיש רע עם עצמי, ושוב הוא ייפגע ושוב הוא יבין.
אז החלטתי לעשות מאמץ... וזה קשה, זה קשה כי זאת לא אני שבקשר איתו, זאת הבולמיה, והכל הולך לפי מה שהיא מחליטה, לפי המצבי רוח,
כי עכשיו בא לי עליו, אני רוצה שהוא יבוא אלי, אני רוצה לישון איתו, שיחבק אותי ולא יעזוב,
ועוד 5 דקות אני לא ארצה להיות לידו.
אבל זאת לא אני נכון? זאת הבולמיה.
אז אני פוגעת בו, אני משגעת את שנינו, אני מסתירה את זה שאנחנו בקשר וזה כ"כ מפריע לו, אני בכלל לא יודעת מה אני מרגישה אליו, אני לא יודעת אם אני מרגישה, אני לא יודעת אם אני עוד יודעת להרגיש.
אבל למי אכפת? אני מרזה. זה מה שחשוב לך? מההתחלה אמרת.
שזה הדבר היחיד שחשוב לך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Briiiiii