אנה?!
לא חשבתי שאני אגיד את זה שוב, אבל יש, פשוט יש קול בראש שלי שעוזר לי ומשכנע אותי להמשיך למטרה שאני כ"כ רוצה להגיע אליה..
שנאתי את עצמי שקראתי לה בשם, שהזכרתי אותה..
אבל היא כאן.
תודה לאל שהיא כאן. כשמגיעה השליטה היא תמיד מגיעה איתה, היא תמיד מגיעה איתה אלי.
"את באה אלי
ואין לי לאן לברוח
איך אוכל ממך להסתתר
וכמו הרוח, את מסעירה את הגלים בים
ואז נוטשת
זה כמו לשכוח ובשניה להיזכר
את באה אלי
לבדוק אם אני כנועה
לקצב פעימות ליבך
את באה אלי
ואין לי דקה לשכוח
את הטירוף במבטך
את באה אלי
מתוך ימים, מתוך ספרים, מתוך שירים
באה אלי כובשת"
אז בזמן תגובה לalone יקירתי, הבנתי משהו, הבנתי כמה אנחנו צבועות באיזשהו מקום, כולנו פה, כולנו בבלוגים, רושמות עד כמה אנחנו דואגות אחת לשניה ושמה שאנחנו עושות זה חרא וזה גרוע ושנפסיק ונספר על זה למישהו אבל בסופו של דבר?
כולנו אותו הדבר
אז כן,
אני חותכת כדי "להירגע",
אני לא אוכלת ואם כן אז לרוב אני מקיאה את זה
או משלשלים זאת האלטרנטיבה,
לא מדברת על זה עם אף אחד ומנסה להתכחש לאיזשהי בעיה,
כי ברור לי, שברגע שאני אגיע למטרה אני אפסיק והכל יחזור להיות נורמלי..
בדיוק מה שאת שוקראת פה חושבת ועוד הרבה אחרות אה?
99% מאיתנו באותו ראש.. ובכל זאת, מטיפות דואגות ומנסות לתקן ולעזור לאחרות, אולי ככה זה יסיח את הדעת מהבעיה הפרטית שיש לכל אחת מאיתנו,
אולי מרגיע אותנו לדעת שיש עוד כמונו שאנחנו לא היחידות שאולי שיש עוד לא אחת שעושה את אותם הדברים זה הופך את זה לבסדר.
אני בכל אופן, אולי בצורה הכי צבועה שיש, אשאר עם ה"בסדר" שלי.
בריי.. שסוף סוף חזרה למקום שהיא כ"כ התגעגעה אליו..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Briiiiii
