"הרזון אינו עוד "רק" סמל היופי; ואולי זוהי אחת הסיבות לכך שהמרדף אחריו נמשך לבלי גבול, הרבה אחרי שמראָהּ החיצוני של החולה נעשה מחריד ממש. הרזון נתפש כמדד לעוצמה, לנחישות, לשליטה, או לטוהר הגוף והנפש כאחד.
ההתייחסות ל"עצמי" היא שיפוטית מאוד, מחמירה ודיכוטומית לחלוטין: רזה פירושו טוב וראוי, שמן פירושו רע, עלוב וחלש אופי. אין ויתורים. אין פשרות. אין נסיבות מקילות. ובעיקר, אין דבר כזה, "רזה מדי". כל המַרזֶה הרי זה משובח. המוטו באנורקסיה הוא: "אני רזה משמע אני קיימת". אך מאחר שהחולה לעולם אינה תופסת את עצמה כרזה דיה, הרי עם התקדמות המחלה משתנה המוטו ל"ככל שאני פחות קיימת, אני ראויה יותר להיות קיימת".
חזרתי לכמיהה לזה, לכל מה שכתבתי למעלה, מילה במילה.
קראתי את היומן שלי והבנתי שאני מתגעגעת, מתגעגעת ממש, וזה חסר לי
אני צריכה ריגושים בחיים, כזאת אני, האוכל היווה לי ריגושים, ההרעבות היוו לי ריגושים, אבל עם כל זה אני חייבת להיות רזה, ואם זה צריך להיות מלווה בריגושים והמשמעות של זה היא לחזור לתחושה שהייתה פעם אז זה מה שיהיה ואני שלמה עם זה וטוב לי עם זה.
עשיתי עיצוב חדש.. :)
ועוד חדשות.. יש לי עם שרון (שאני כ"כ אוהבת) יומן אכילה בבלוג אחר, כאן החלטתי שאני הולכת לרשום רגשות, ולא מספרים וחדר כושר קלוריות ומשקל.
אני אוסיף קישור בהמשך לבלוג החדש עם היומן אכילה אם אני ארגיש צורך...
הקישור..
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=500216
אני יודעת שזה הראה לכן שלמשך שבוע וחצי הבלוג נסגר, וזה באמת מה שהיה, רציתי ללכת בדרך הבריאה כ"כ ניסיתי-ניסיתי לא לחתוך לא להקיא להקפיד על תפריט, כנראה שאין בזה מספיק ריגוש אהה? השיגרה המשעממת..
נכנסתי לדיכאון עמוק שעבר לבולמוסים שמתפרסים על כל היום..
מגעיל ממש.
אני מתחילה להתנקות בשבוע הזה, זאת התחלה של תקופה חדשה-ישנה. תקופה שהתגעגעתי אליה..
תעברו איתי את התקופה הזו ביחד?
שלכן בריי, שחזרה סוף סוף לעצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Briiiiii
