אני לא סובלת מהפרעת אכילה.
ניסיתי לשכנע את עצמי במהלך השנה האחרונה, אני חושבת שההחלטה לכתוב את הסיפור שלי כאן הוא בעצם הכרה בהפרעת אכילה.
אני חושבת שהמחשבות האלה תמיד היו אצלי, תמיד היה לי חלום שחזר על עצמו, להיות באמצע מסיבה, לעמוד בצד ולהסתכל על כולם רוקדים ונהנים, אורות אדומים וכחולים וצהובים מסנוורים אותי, כולם שמחים כל כך ולא שמים לב, לא שמים לב לכמה שאני רזה, אני זוכרת שפשוט רציתי להתעלף מחוסר יכולת להחזיק את עצמי על הרגליים, מרוב רזון כמובן.
תמיד רציתי את זה באיזשהו מקום, את הרזון הקיצוני, מגיל צעיר המחשבות על אנורקסיה רצו לי בראש אבל לא עשיתי איתן כלום. כי תמיד הבנתי את המשמעות של זה וכמה שאני לא רוצה להיכנס לזה, לפחות עד שלב מסוים. אני חושבת שהצד השפוי שבי, והפחד מההשלכות הגופניות שהמחלה הארורה הזאת עושה לגוף, דחו את ההגעה למצב קיצוני.
במהלך כל חיי החשבתי את עצמי לילדה שמנה, כמו שהסביבה החשיבה אותי, בכיתה ז' הייתה הדיאטה הרשמית הראשונה. נהפכתי לילדה רזה עד אמצע כיתה ח', אני אמרת את זה בדיעבד לפי תמונות כי לא הרגשתי רזה אפילו פעם אחת בחיים שלי. מכיתה ח' עד סוף כיתה י' עליתי בצורה מתונה במשקל משהו כמו 15ק"ג. ממשקל סביר והגיוני של 53ק"ג ל1.63 למשקל של 69 ל1.67.
במהלך כל השנים האלה עשיתי מספר דיאטות גם בריאות וגם קיצוניות- כאסח. אבל סופן הוביל רק לעליה במשקל.
בתחילת כיתה י"א הגעתי למשקל שיא של 74 ק"ג. הרגשתי נורא עם עצמי, אבל הייתי ילדה שאוהבת לאכול, אוהבת אוכל. ואולי חלק מהעניין היה שההשמנה לא היוותה לי בכל שנות חיי בעיה חברתית, תמיד היו לי המון חברים ככה שפשוט הדחקתי את זה ואולי באיזשהו מקום העדפתי להתעלם מזה כמה שיותר.
בתור בת למשפחה עם מודעות מאוד גבוהה למשקל, אמא רזה מאוד ואב שנלחם עם המשקל כל החיים, הביקורת בבית בנושא המשקל הייתה מאוד קשה והחמירה ככל שעליתי במשקל.
במשקל השיא, שאגב אני פחות או יותר שוקלת אותו הדבר כרגע, ישבתי עם ההורים שלי וקיבלתי הערות לגבי המשקל שפשוט הרסו אותי נפשית,
בסוף אמא שלי אמרה לאבא שלי "מספיק, חס וחלילה היא תפתח הפרעת אכילה ותהפוך לאנורקסית.
"התשובה של אבא שלי הייתה ציחקוק קל ותשובה כמו "ממש, זה בטוח לא ייקרה, מזה אני הכי פחות דואג."
יום למחרת, נשבעת לעצמי שלא משנה כמה זמן זה ייקח אני אהפוך להיות אנורקסית.
חולני אה? אחרי הרבה שנים הצד החולה יצא לפעולה, הלכתי באותו ערב כבר לאינטרנט וחיפשתי מידע על אנורקסיה, הגעתי לבלוגים של בנות בישראבלוג, שבעקבותן פתחתי בלוג בעצמי בערך כעבור שבוע.
נחספתי למעגל ולא הייתי מוכנה לוותר עד למטרת היעד: קיבלתי טיפים, חיזוקים מבנות שהיו במצב דומה, תמונות טינספו. נכנסתי לזה כל כך חזק ואף אחד לא ידע.
היום שלי התבסס על קערת מרק ביום, או אייס ארומה (דיאט כמובן) ותפוח, מצאתי כוחות בי שלא ידעתי שאפילו קיימים. ואהבתי את זה, כל כך אהבתי את זה.
ירדתי למשקל של 66ק"ג. הרגשתי בלתי מנוצחת, עד שהגיע הזמן ששוב השפיות חזרה אלי בצורה חלקית לחודש. חודש אחד אמרתי שאני מפסיקה, לא יודעת איפה מצאתי את הכוחות האלה אבל מצאתי אותן וחודש פשוט אכלתי רגיל בגלל הבגרויות חורף שרציתי להצליח בהן. עליתי 3ק"ג, המשקל הראה: 69ק"ג אבל אחרי חודש חזרתי חזקה מתמיד וירדתי במשך עוד כחודש וספורט אינטנסיבי של שעתיים ביום למשקל של 63 ק"ג, אחרי חודש היה לי קשה, והגוף לא נתן לי לרדת במשך כחודש, הוא שמר על כל חתיכת ברוקולי שהכנסתי אליו. לא וויתר, ונתקעתי במשקל 62-64, זה שבר אותי, ואז מצאתי את הבולמוסים.
אכילה מטורפת עד כאב בטן שיכול להימשך עד 48 שעות. לא הקאתי בתקופה הזאת, הייתי נגד זה, הרי בולימיה זה לא בשבילי, אני יותר מדי חזקה בשביל זה, היההתקף אכילה אחד שכ"כ כאבה לי הבטן שכמעט ביקשתי מאמא שלי לקנות לי משלשלים.
אז נשארתי על אותו משקל במשך מספר חודשים, בולמוסים וימים ללא אכילה, וחוזר חלילה.
הרגשתי שיותר מהגוף שנהרס לאט, לאט, הנפש מתרסקת לי. לא יכולתי יותר.
סיפרתי לאמא שלי. הבטחתי לה שאני עושה דיאטה רגילה. היא השגיחה שבוע שאלה אם אני מקיאה התשובה הייתה כמובן לא (ובאמת לא הקאתי באותה תקופה) והפסיקה, הרי אין סיכוי שלבת שלה תהיה הפרעת אכילה, היא יותר מדי אוהבת לאכול בשביל זה.
עליתי, הגעתי ל66ק"ג והפעם עליתי קילוגרמים של שומן, כי כשירדתי והתעלמתי חלק מהירידה הייתה ק"ג של שרירים, כך שבמשקל של 66ק"ג הרגשתי יותר שמנה ממה שהיה ה66 לפני. הרגשתי נורא ואז הכרתי את ההקאות והחתכים.
הקאתי בשביל הנפש, להוציא את כל הרע שהיה לי מבפנים ולא סיפרתי עליו לאף אחד. בולמוסים כבר כמעט לא היו אבל אכלתי, אכלתי וחשבתי שאולי לא ייראו את זה, אולי לא ישימו לב, אכלתי למרות שכל יום נפתח ונסגר בחשיבה על איך מחר אני לא אפול, איך מחר אני אהיה חזקה ואחזור, כי אני יודעת, הרי אני יודעת שאני יכולה.
אבל לא יכולתי. והעלתי הכל בחזרה, והרגשתי רע, והבגדים לא נסגרו, והמצוקה נשארה בפנים, ההקאות כבר לא היו אפקטיביות מבחינה נפשית ופיזית.
ואז התחלתי לחתוך, בהתחלה חתכים קטנים, אח"כ גדולים, לא מפסיקה עד שיוצא דם, פוצעת והורסת את הגוף, פוגעת בו כדי להרגיש את הכאב, רציתי להרגיש אותו כדי להרגיש שאני עוד חיה, שאני עוד פה, רציתי להרגיש אותו כדי להעניש את עצמי, כי הגיע לי, כי אכלתי, כי הרגשתי שמנה, והסביבה הקרובה-(חברים משפחה), שלא ידעה על כלום, לא עזרה במאבק הזה ורק תרמה עוד יותר בהערות הורסות, למצב הנפשי שרק הלך והידרדר. לא עבר יום שבו לא חתכתי בהם, או שתיתי משלשלים, או הקאתי, וביחד עם הכל השמנתי מיום ליום יותר.
כיום המצב הוא דומה. אני שבוע לא אוכלת, נאבקת על כל כף נוספת של מרק, ויום למחרת אוכלת בכמויות היסטריות.
אני בנאדם קיצוני, תמיד הייתי. וידעתי שאין לי דרך להוריד את כל הק"ג שנוספו בדרך רגילה, כמו כולם.
היה לי רע ועדיין רע לי. אוכל אצלי זו התמכרות לכל צד, אובססיה, שתלוי איך אני קמה בוקר, זו יכולה להיות אובססיה לא לאכול, או אובססיה לאכול הרבה.
את האיזון, אף פעם לא מצאתי.
בסרט "הבטן הרכה שלי" האישה שם אומרת משהו מאוד נכון.
"אדם אלכוהוליסט נלחם בהתמכרות בכך שהוא מפסיק לחלוטין את השימוש באלכוהול. בנאדם שיש לו התמכרות מכל סוג שהיא לאוכל, נמצא בבעיה אחרת, הוא צריך לחיות עם ההתמכרות כל החיים שלו ולדעת לאזן, כי הוא לא יכול לזרוק את האוכל כמו שאלכוהוליסט יכול לזרוק את האלכוהול"
אם יישאלו אותי מה אני מעדיפה עכשיו, להישאר שמנה או להיות אנורקסית אני לא בטוחה שהתשובה לא תהיה האנורקסיה. אבל אולי זה כי המצב שאני נמצאת בו עכשיו הוא חולה, אבל חולה מסוג קצת אחר.
היום, אני קרוב למשקל השיא, מרגישה רע, ולא מפסיקה לחשוב על הרזון,
החלטתי לכתוב את הסיפור שלי כי הגעתי למודעות שיש לי סוג של הפרעת אכילה, אחרי הרבה מאוד זמן של הכחשה, גיליתי שלבד אני לא יכולה.
כרגע, אני לא מוכנה או רוצה לשתףאו לבקש עזרה, כל מה שאני רוצה זה להיות רזה.
הפעם הדרך לרזון תהיה קשה הרבה יותר והמאבק יהיה ארוך יותר. עשיתי פרידה מהאוכל היום, היום-בפעם האחרונה. עברתי לקיצוניות שאני אוהבת: הקיצוניות של המעט, של ההתרגשות וההיי מתחושת הרעב, כי אם כבר השלמתי עם הה"א אכילה-לשם אני רוצה להיות שייכת.
הבור הזה של הפרעות אכילה יכול לקחת את הקורבן שנופל אליו לכל מני צדדים, להפרעת אכילה יש הרבה מסיכות והרבה צורות שהיא באה בהם לידי ביטוי, ולבנות שזה עוד לא מאוחר מדי בשבילן וקוראות כאן, אל תיכנסו לבור הזה, בור שבסופו של דבר אתן לא יודעות איזה סוג של ה"א תיקח אתכן אליה.
ומה עכשיו? אני רק מקווה שיגיע היום שהשקט הנפשי שלי יהיה מעל הרצון להגיע לרזון הזה-שכיום אני יודעת שהוא חולני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Briiiiii
