יש דברים בחיים שאני מביאה על עצמי, ומבט לאחור, זה בלתי נתפס. דברים שהבושה מהם כ"כ גדולה, דברים שפשוט לא מאפיינים אותי כבנאדם.. דברים שלא קרו אף פעם, דברים שמרגשים, דברים שמאכזבים, דברים שמפחידים;
מפחידים שאני מסוגלת לעשות אותם.
דברים שהיו רחוקים ממני שנת אור.
ועכשיו-כשהם כבר פה אני מנסה להמשיך להדחיק אותם ולהרחיק אותם בכוח, אבל ההרגשה היא כמו לדחוף קיר, כי הם כאן. והתמודדות היא הדרך היחידה לגרום לקיר לזוז, ואם לא לזוז אז לפחות לשנות צבע..
שואלים אותי הרבה למה אני מרבה להשתמש\ללבוש את הצבע הוורוד. וורוד זה אופטימיות ואולי זה מה שאני מנסה שיהיה לי, הילת אופטימיות ורוגע מעלי, כשבפועל, קורה בדיוק ההפך. אירוני משהו.
הדברים האלה, גורמים לי לפקפק בהיותי אותו אדם שהייתי לפני שנה.
צמרמורת מהמחשבה על היותי פוגעת בגוף שלי. פיזית. חתכים, דם.. כאב.
כאב שניסה לחפות לפחות לזמן מה, על הכאב הנפשי.
צמרמורת, אחרי כל הקאה. הקאה שכואבת בבטן, מכווצת את כל השומנים, מכאיבה בגרון, מוציאה את כל מה שיש בנפש, משחררת.
הקאה שלא הייתה חלק ממני עד לא מזמן. ועכשיו היא כן? לא. ואני לא אתן לה להיות.
צמרמורת ממגע של אחרים, אבל בכל זאת הם נוגעים. מלטפים, מנשקים, מחבקים, אינטימיות שהרצון להפסיק אותה הוא עז אך להשאיר אותה עז יותר.
ואם אינטימיות, אז עם אדם זר, שלא אראה אותו שוב, כי אם זה יהיה אדם אהוב, לא אוכל לסבול את המגע שלו, היד שלו מתחככת בשומנים הטהורים שנמצאים על גופי, הבושה גוברת על ההיגיון הבריא שהיה לי פעם...
צמרמורת מהמחשבות שעוברות בראשי כמעט בכל רגע נתון. סיום החיים. לא מגיעה לי אהבה. לא מגיע לי כלום.
כי אני חלשה. כי אני אדם שפל בהתנהגותו כלפי עצמו.
אני מעוררת סלידה, דחיה, אז איך? איך אנשים מסתירים כלכך טוב שזה מה שהם עמוק עמוק בפנים חושבים עלי, בדיוק כמו שאני חושבת על עצמי.
לפעמים אני חושבת שאני מדמיינת, אבל מייד חוזרת למציאות הכואבת..
צמרמורת.
אז מה היה לנו השבוע?
3 הקאות.
ניסיון לחתוך (אוווחחח רק שאני לא אתחיל שוב גם ככה הצלקות על הידיים לא יורדות)
ניסיון הקאה שנכשל מפאת חוסר הזמן שהייתי נתונה בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Briiiiii
