My Story

להוציא הכל החוצה???

באמת שעדיף פשוט להיפטר מהכל

לא.?

עדיף להיפטר מ:

חצי סנדוויץ

דיאט אייס ארומה

קרקרים

2 קוראסונים

יוגורט

 פרי

2 כפות גרנולה

איזה שמנה. השעה רק 4 וחצי ואת כל זה הספקתי לטחון במהלך היום

אז עדיף להיפתר מזה

באמת שעדיף

נגמור עם זה ודי

הלכתי.

ואם כבר נכנס טיפת שמחה-בועז ניצח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! :) :) :)

אם תשימו לב שיניתי עיצוב.. לא יודעת אם הוא יפה כמו הקודם אבל יש לו מסר הרבה יותר חיובי מהקודם,

שיש תקווה, שאני כן יכולה, ושזה קורה!

אז... עיצוב חדש :)

ולחדשות הבאמת טובות!

אחרי תקופה מאוווד ארוכה של עלייה מאוווד גדולה:

ירדתי ק"ג!!!!

ומכאן>נקווה שאמשיך רק לרדת!

טפו טפו טפו חחחח

אוהבת אתכן!!!!

ותזכרו.. ה-כ-ל בראש!

שתהיה לכן שבת מופלאה!!!!!!!!

הולכת, מסתכלת על הזמן ומדמיינת שעון חול שלא זז. מסתכלת ישר, מחפשת אנשים מוכרים.

ואז היא מתחילה. רוצי!!! יותר מהר, יותר מהר, ושניה עוברת ודקה ועוד אחת ועוד ועוד... ואין כוח, כבר לא רואה בעיניים, פוחדת ליפול- אבל היא תמיד מאחורי, תומכת: "תעצמי עיניים ותחזיקי חזק, אני כאן, אל תפחדי".

ומבלי לחשוב מגבירה את המהירות, עוצמת עיניים ורצה.

בלי להרגיש, בלי לראות, רצה כאילו אין מחר, רצה אל המטרה הנחשקת ביותר שלי, רצה כדי להשיג אותה.

 מהר יותר! ומהר יותר! הרגליים זזות בקצב מטורף כואב לנשום והכל שורף... אבל כל זה לא משנה כי אנחנו עושות את זה.. והכל בזכותה... והאנדרנלין, מהאושר שהמטרה בדרך מציף אותי.

היא דוחפת אותי!!!אני מרגישה אותה, היא איתי-אני בטוחה עכשיו, היא שומרת עלי.

ופותחת את העיניים, מתאוששת לאט לאט-אבל עדיין רצה, "אסור להפסיק, אסור להפסיק" היא חוזרת ולוחשת לי...

וכשהעיניים נפתחות הן מולי, הולכות בצורה מעודנת כ"כ שבירות כ"כ. קשה לראות האמת, מי יותר רזה מהשניה.. עצמות אסופות בצורת גוף ועור מעל,עם פנים מדהימות-וזו לא קינאה, זו שאיפה, הערצה, 

אני מסתכלת עליהן והיא אומרת לי, "רק תמשיכי ככה, רק תקשיבי לי ותיראי כמוהן", ואני מאמינה, כי אני יודעת שאני יכולה, והן כל כך רזות שזה מדהים! אחת אחרי השניה, הולכות, עם מבט קפוא,

רואים,ישר רואים להן את העצב בעיניים

אבל הן השיגו את שלהן... כמו שאני אשיג את שלי.

שתינו ביחד נשיג את זה. היא ואני-מולו. האוייב הגדול ביותר, אבל אנחנו שתיים, אנחנו שתיים עכשיו.

עכשיו, זה אחרת.

תיאור של חוויית הספורט על ההליכון במכון כושר, כשFTV בפלאזמה מולי.

כשמסתכלים על זה מנקודת מבט אחרת... זה פתאום נראה הרבה יותר קל, פשוט, אפשרי!

זה הכל בראש.. אתן יודעות את זה הרי.. זה הכל בראש, ההחלטה, הכיוון, הדרך!

עריכה:

למה.!? למה אני חייבת להיות ככה?

מתביישת אפילו לכתוב, פה, איפה שכבר כל הרגשות כתובים.

נמאס לי, הכל יצא החוצה, הכל... גם הדמעות יצאו באותה ההזדמנות, ככה- התווספו להכל...

ואני, אני זו לא אני עוד... לא אותה אחת שהייתה פעם,

והשמחה מבחוץ נראית להם, לכולם -ענקית, 

"ילדת אושר עם חיוך מדהים שתמיד נשאר על הפנים"- ככה קראו לה.

 וגם עכשיו היא מראה שהיא כזאת,

 רק מדי פעם פרצי בכי, אבל גם אז, ישר בורחת לשירותים, בשקט, שאף אחד לא ייראה...

מתביישת בעצמה, המראה-האוייב הגדול ביותר שלה.

וכואב לה, היא לא יודעת בעצמה, איזה כאב הוא הגדול יותר? הפיזי? הנפשי?

היא לא תשרוד, היא לא תשרוד אם תמשיך ככה, היא תיפול, היא כבר נפלה,

היא תישבר.

הראש מורכן לאסלה, אני-היא, זו שאמרה שלעולם לא,

לעולם לא תמכור את עצמה, תהפוך להיות כזאת.

איך מפסיקים את זה?

מטעה אתכם הקטע הזה, גורם לחשוב שאולי היא רוצה לחזור לכשהייתה לפני?

לא... זו לא המטרה שלה, היא רק רוצה להיות נוצה.

אז נסעתי.. וחזרתי.. והעלתי.. והשמנתי..

יכול להיות יותר רע מזה?

כן!

להשמין עוד.

להישאר במצב הזה.

להסתכל במראה.

להרגיש חרא עם עצמי כמו שאני מרגישה.

לדעת שאני יכולה אבל לא עושה.

ונשברררררררררררר לי כבר! נשברררררר

היד שורפת. הגרון כואב.

ובמה זה עוזר לי?

מה זה נותן????

גושי שומן שלא נעלמים

ונמאססססס לי מהם! כ"כ נמאס.....

אבל לפחות הבנתי משהו אחד חשוב..

השנאה הזאת..

השנאה הקשה והנוראית והמתסכלת כלפי עצמי רק מחזירה אותי אחורה.

רק הורסת את כל מה שהיה לי כ"כ קשה להשיג.

אבל אני קשורה אליה כ"כ חזק...

חשבתי שהיא זאת שתניע אותי להצלחה-וזאת הייתה הטעות שלי.

ולא, אני לא אומרת שאני מתחילה מחדש, אני אומרת שאני מתקנת את מה שנהרס.

ומשם נראה לאן נגיע.

התגעגעתי כל כךךךךךךךךךךךךךךך

ואני א-ו-ה-ב-ת אתכן אחת, אחת

פשוט תודה על זה שאתן פה בשבילי,

ת ו ד ה!!!