האם תחזרי?

אני פוחדת שיחליטו למחוק את הבלוג הזה, ומה לעשות, החרא הזה יותר מידי חשוב לי. אפילו שאני לא מעדכנת, אני פשוט מרגישה שאין משהו מספיק טוב שכתבתי שיכול להגיע הנה. כמובן, אני גם מתעצלת לשכתב ולתקן. אולי אני פשוט אשלח עכשיו כמה פוסטים אחד אחרי השני בתקווה שאנשים יחזרו להגיב פה.

אז מה, תהיו נחמדים ותתנו לי תג"ב?

בהתהוות:

"מותר לי לחשוב שאתה דמיוני?" היד שלה נשלחת לגעת בקצו אפו המחודד טיפה, מעבירה אצבע לכל אורכו. "אתה פשוט טוב מידי בשביל להיות אמיתי." העיניים שלה נעצמות, החיוך המהסס שוב עולה על השפתיים כשהיא פוקחת אותן ומעבירה את האצבע לאורך עצמות הלחיים ומטה – מגיעה אל שפתיו הבשרניות שנפשקות כמהה למגעה הרך.

"חלום מוחשי?" הוא לוחש, נושף אוויר חם על כריות אצבעותיה, גורם לה לפלוט צחקוק ילדותי. הוא מחייך חיוך עקום למשמע צחוקה, לא לגמרי מצליח לאמוד את כוונתה, את מילותיה. היא לא עונה – רק ממשיכה לחייך יותר בעזרת העיניים המוזרות שלה, שהן לא ירוקות ולא חומות ולא כחולות, וכמובן שלא אפורות, אלא בכל-כך הרבה צבעים אחרים.

"אני יכול להיות כל דבר שתרצי."

כבר אין חיוך על הפנים שלה, העיניים מצומצמות. היא פורשת כף יד שלמה ללטף את הלחי המחוספסת שלו, תופסת בעדינות בקו הלסת ומקרבת את פניה לשלו. כל-כך הרבה חוּם יש בעיניים האלה, קצת כמו ביצה ללא תחתית; כל-כך חם, כמו שמיכת פוך בלילה קר של אמצע החורף, חורף בלי גשם. אפשר לטבוע בכל החוּם הזה, והלוואי שכבר תטבע שם.