האם תחזרי?

תודה אשד, אירה, גל וכל האחרים שסבלו אותי מתלהבת מהקטע האחרון הזה.

אז אחרי הרבה זמן של שקט לא מוצדק, הצלחתי לארגן את עצמי לכתוב משהו מסודר, נקי ויפה. כמובן שאני אשמח לתגובות.

-

בסופו של דבר, אתה זה שמחליט. או לפחות אמור להחליט.

כשמגיע הרגע אתה לעולם לא חושב מה יהיו ההשלכות של זה על העתיד שלך או מה יקרה הלאה. אתה לא חושב איך זה יזיק או יעזור. למעשה, אתה פשוט זורם עם הרגע – לא אכפת לך איך תראה אחר כך, איך תרגיש אחר כך, כי עכשיו זה עכשיו, אז למה להטריד את עצמך בשאלות אחרות?

הסיטואציה נראית כמעט בלתי אפשרית, ועם זאת, מציאותית להחריד. משהו בשקט ובהבהוב המונוטוני של הפלורוסנט מעל למראה הופך את המצב הזה לקצת מצמרר, כאילו מתוך הריק הזה יצאו להן דמויות ויתחילו לדבר בשמךי, לקחת בשבילך החלטות.

אירנה אמרה שזה לא כואב, כי מה שיש בפנים הרבה יותר מציק. היא אמרה שהכאב השורף הזה רק נותן לגיטימציה לדמעות לצאת כבר אחרי שכל הארועים נאגרו בתוך הבטן, שקעו אל תוך הורידים והפכו לחלק ממחזור הדם.

"אני מטהרת את הגוף שלי מכל העצב," היא אמרה איזה פעם בדרך הכל כך מוכרת לתחנת האוטובוס. עכשיו זה נשמע לי כל כך הגיוני – התנועה הכמעט אוטומטית לכיוון המספריים המבריקים שבתוך הארון הקטן מתחת לכיור. אני מניח אותם על שפת הכיור ולרגע נדמה לי שהחדר הפך לבן אפילו יותר מהנצנוץ הקטן הזה של הנירוסטה המבריקה.

מבט מהיר אל המראה, אל תוך עיניים חומות גדולות ושיער פרוע שמעולם לא היה לי כוח לסדר. עצמי ואנוכי שוב מתכוחים בתוך הראש שלי; אין נושא אחד שיוכלו להסכים עליו. אני מעדיף להשאיר אותם לנפשם להכריע את הויכוח בזמן הציפורניים טופפות על השיש הלבן שמסביב לכיור.

... ותמשיך לאגור עוד ועוד בפנים? אנוכי תופס את המספריים ביד ופותח את הלהבים. מה באמת שווה את הכאב הרגעי הזה לעומת מה שאתה מרגיש? הוא ישחרר את הכל בפנים, וזה כל כך מציק שאי אפשר פשוט לצרוח את זה החוצה...

הלהבים כבר מלטפים את העור הרך של פנים הזרוע בזמן שאני מתנער וזורק אותם הצידה. עצמי זורק איזה אנחה וגורם לי להסתכל שוב לתוך העיניים החומות במראה. אני רואה פנים לבנים וחיוורים ופתאום מבין למה ההורים דואגים מהילד הזה שלהם, שכמעט ולא יוצא לשמש.

שונה. מוזר. עצמי מחייך ומעביר יד בשיער, מסדר אותו רק קצת לפני שהוא חוזר להתוכח עם אנוכי. ואירנה? היא יושבת על קצה המיטה ומנגבת את הנוזל האדום מיד שמאל שלה בלי להוציא הגה. הדמעות זולגות כמו נהרות מהעיניה אבל היא לא רועדת.

עצמי אומר שכלום לא שווה שאפגע בגוף שלי ככה והמספריים נזרקות חזרה אל הארון. אני מתנער ומסלק את אנוכי חזרה אל תוך המראה בזמן שאני פותח את זרם המים ושוטף את הפנים – מוריד מעלי שאריות של מועקה וגושים חונקים בגרון. עצמי מרוצה מעצמו בזמן שאני מפשיל את השרוולים חזרה למצבם המקורי וטורק מאחורי את דלת המקלחת, משאיר את הפלורוסנט להבהב לבדו.