האם תחזרי?

וואלר לא אוהב לתת תשובות. בעצם, וואלר מעדיף לחמוק מהן באלגנטיות ולהעמיד פנים שבכלל לא נשאלה שאלה.

יש מצבים בהם אני מכריחה את וואלר לתת לי את התשובות שחיפשתי, והוא מאשים אותי שבכלל לא שאלתי שאלה, אלא רק רמזתי. "כשאת אומרת שהתעוררת ופתאום עלתה בך השאלה למה התכוונתי, אני לא אמור להבין מזה ששאלת אותי למה התכוונתי." ככה הוא מושך בכתפיו והופך עוד דף בספר שלו. במצבים אחרים, הוא פשוט מתחמק בצורה קצת פחות אלגנטית.

הוא יודע שאני רואה את כל פתחי המילוט שלו - הרבה פעמים אני גם מאפשרת לו לברוח בלי לעשות מזה עניין. אחרי הכל, לא כל השאלות שלי הן כל-כך מהותיות.

שאר היום עובר בשתיקה - על השאלות שלי וואלר מגיב בהנהון נמרץ ואיזו שאלה משלו; "ראית את המשקפיים שלי? אני בטוח ששמתי אותם שם." הוא מעדיף להתחמק מחיכוחים מילוליים למיניהם, מעדיף שהידיים שלו ידברו במקומו. אני אומרת לו שהאינטילגנציה הרגשית שלו שווה לאפס, ובתשובה הוא מנשק לי את הצוואר - קרוב לקו הלסת, מתחת לאוזן. הוא מוריד ממני את החולצה ומוצא תירוץ לשתוק ולא לענות לי.

וואלר שונא שאנחנו נכנסים לשיחות דרמטיות. הוא מעדיף לדגדג לי את האף בנוצה ולפרוש בפניי חבילות קלפים תוך כדי טריקים קסומים עם הידיים. בלילה, לפני שאנחנו נרדמים הידיים שלו מחבקות את המותניים שלי לחצאי דקות ואז מוצאות לעצמן עיסוק אחר. כשאני מסתובבת אליו, אור הירח נותן גוון קצת יותר עמוק לעיניים החומות שלו, שאני הכי אוהבת לשקוע לתוכן, למרות שכל מה שאני מצליחה לראות זה בוץ עמוק מידי ובלי תחתית - בלי תשובות לשאלות שלי.

אני מבקשת ממנו הגדרה - הוא אומר שהעיניים שלי נוצצות בחושך, "אני אוהב את העיניים שלך, הן מיוחדות."

"את העיניים שלי?"

הוא מנשק לי את קצה האף ומסיט את השיער שלי מתוך העיניים, כדי שיוכל להסתכל לעומק יותר. הוא נמצא חצי מעלי, נתמך בעזרת המרפק ולי מתחשק להגיד לו שהוא חייב להתגלח כבר ואז הוא יתרחק ממני והנשימות החמות שלו כבר לא ילטפו לי את הצוואר, יתנו לחמצן לחזור לתוך המוח שלי ולהפעיל מחדש את גלגלי השאלות.

כשאני מבקשת שיגדיר אותנו שוב, מחדש, הוא מתכווץ ומסובב את הגב אלי. הפעם אני לא מרפה וגורמת לו להתיישב מולי, מותחת את עצמי כמה שאפשר כדי להסתכל לו ישר לתוך העיניים. אני שואלת שוב.

"את לא מבינה?" הוא שואל ואני מנידה בראשי. "אני לא אתן לזה לקרות. תביני, אני מפחד לפגוע בך."

אני עוצרת את הנשימה לכמה שניות, מסבירה לו בהיגיון שכל מהלך שאי-פעם יעשה בחיים, יפגע באדם כלשהו. "לכן," אני אומרת, "אני רוצה הגדרה ברורה - כן, או לא?"

הוא מסתכל לי פעם אחרונה בעיניים, מנשק אותי על השפתיים נשיקה קטנה וקם לאסוף את בגדיו.

הוא יוצא ולא חוזר.

את האמת, לגבי הקטע הזה אני עדיין מתחבטת עם עצמי אם הייתי צריכה לפרסם או לא.

אני מודה, יש סיפור אמיתי מאחורי המילים האלה, ונכון לכרגע זה מרגיש כמו צלקת שכבר לא מדממת, אבל צורב להעביר עליה את היד.

אהבתי את וואלר, אהבתי אותו כמו שלא אהבתי אף אחד. ו... טוב, הוא האכזב אותי.

חשוב לי לדעת מה אתם אומרים על זה.

ברוך שובך הביתה