האם תחזרי?

נטלי מוקדשת לקובי, שביקש שבמקום לקרוא לה רונה, אקרא לה נטלי. ובכן, כל דבר טוב על פני רונה.

הרעיון לכתיבה של זה הגיע אלי אחרי שחרשתי במשך חצי שעה את השיר Let Me Go   של   3 Doors Down   (שיר מדהים, אגב), ואני, כמו תמיד, התחלתי לראות סרטים בראש. כמובן, איך שזה הצטייר לי בראש, המילים והסיטואציות, זה ממש לא מה שיש פה, אבל זה מספיק טוב בשבילי.

כבר אמרו לי שחסר פה הכניסה לתוך הרגש. רציתי להגיד על זה, שלדעתי היופי בספרות, זה היכולת להעביר את הרגש בלי להשתמש במילה עצמה. מקווה שהצלחתי.

שאלות, תלונות, מענות וכו', אלי. אני באמת אשמח לשמוע.

אני זוחל לתוך המיטה כמעט על ארבע ונוחת ברעש גדול לצד נטלי, שמתעוררת לכמה רגעים רק כדי לחבק אותי. היד, כמו מאליה, עולה ללטף את שיערה הרך והבהיר. היא שוב נרדמה; נושמת באריכות בזמן שממני נעלמה בן רגע כל תחושת עייפות, אפילו שהמערכות קורסות בזו אחר זו.

אני כמעט בטוח שאני מדיף ריח של בירה זולה וסיגריות ומשוכנע כמעט לחלוטין שעל השפתיים שלי מרוח ליפסטיק בצבע כהה; ישבתי עם יערה בבאר עד השעות הקטנות – אלו שאתה זוכה לראות רק כשכבר התייאשת מהנסיון להירדם, או מהנסיון לשכנע את האנשים סביבך שנגמר היום.

נשאר לי רק להודות על כך שנטלי ישנה חזק וטוב.

בבאר יערה מדליקה סיגריה ונושפת את העשן לחלל החנוק מעט של החדר. יש לה עיניים ירוקות גדולות, שמעבירות בי צמרמורות לפני שאני מצליח להחזיר לה את החיוך של הג'וקר ולקחת לגימה ארוכה מהבירה. זה מסתיים באיזה תא שירותים שנוקה לא מזמן, ואחרי שהיא גומרת היא מרימה לי את המכנסיים, מסדרת את החגורה ודוחפת אותי החוצה. היא יוצאת אחרי שסידרה את השמלה שלה ופונה לשטוף את הפנים והשיער – העיניים המחשמלות שלה משתקפות במראה וצדות אותי – אז מה? – היא פותחת את שפתיה להמשיך את המשפט ואני חומק החוצה לרחוב.

השמים מעלי מתחילים לקבל גוונים בהירים וחדים של תכלת, הכחול העמוק והקטיפתי מתחיל להתפוגג. אני תוחב יד לכיס המעיל ומוציא סיגריה, מדליק אותה בהיסח דעת ונושף את העשן החוצה, נעצר לכמה שניות כדי לראות אותו מתפוגג באור תאורת הרחוב.

הבטחתי לנטלי שאפסיק לעשן.

בכניסה לדירה אני דורך על הסיגריה ודוחף את המצית עמוק לתוך הכיס הפנימי במעיל ורק אז דוחק את עצמי לתוך הבניין החשוך. ואני נופל אל בין זרועותיה של נטלי הישנה, שמחבקת אותי ונרדמת שוב.

בחוץ, יערה בטח כבר לועסת מסטיק בקולניות ומצליחה לתפוס מונית למרכז העיר. היא בטוח מאחלת לי אסונות שלא ידעתי שיכולים להתרחש וממציאה קללות במיוחד בשבילי. היא בטוח מתפללת שארקב בקבר, שאקבר חי, או מי יודע מה עוד. היא מבטיחה לעצמה לחנוק אותי במו ידיה כשהיא מעיפה מעליה את הנעליים ופושטת את השמלה. ואז היא בטח נרגעת, מדליקה סיגריה ומעשנת בשכיבה, כאילו היא שומעת אותי מספר שוב על נטלי – וכמה שנטלי מעצבנת אותה – מה לעזאזל אתה מכניס פה את נטלי? ומה אני, אני כלום בשבילך? בריחה מהמציאות? – הקול שלה מהדהד לי בראש כשאני נזכר במבט שתקעה בי בשולחן בבאר, מעל לכוס מרטיני וסיגריה דלוקה.

נטלי מתפתלת לידי – תחליט כבר, בן-אדם. אני לא מתכוונת להישאר תלויה לנצח, אני לא מתכוונת להישאר לרצות את הגחמות המיניות שלך כל הזמן מחדש, כדי שתוכל לחזור אל נטלי – יערה כנראה מעולם לא וויתרה עלי לגמרי, ונטלי לא תוותר.

אני מתיישב וחולץ את הנעליים, נטלי נשכבת על הגב, וברגע הזה ברור לשנינו שהיא ערה לחלוטין, ושאני מדיף ריח של בושם דיור, סיגריות קאמל וצבוע בליפסטיק כהה.

בלי להסתכל אחורה, אני רואה את העיניים החומות של נטלי מושפלות הרחק ממני. אז אני מוריד את החולצה ונשכב כך שאוכל לחבק לה את הגב, והיא מסתובבת – אתה אוהב אותי, נכון?

אני לא מצליח לענות. נשימה עמוקה. אני מנשק לה את השפתיים ומתעלם מהעיניים של יערה שנעוצות לי עמוק בתוך הגב. אני מתרכז בכוח בעיניה החומות של נטלי, מנסה לשחזר את ההתחלה, ומבין שמעולם לא היה שם יותר מחיבה.

כואב לי להיאנח, לעצום עיניים ולפקוח אותן ולראות הבזק של יערה מולי, כמעט קורעת את עורי מעלי, כשהיא צורחת את השם שלי, ואז מנשקת אותי וגורמת לי להרגיש כאילו אני יכול לגמור עוד אלף פעמם, רק מלהרגיש אותה.

נטלי סוטרת לי על הלחי – יש לך מזל שאני אוהבת אותך – האומנם מזל?

אני מחייך אליה – את ראויה ליותר – אני יודעת.

אני קם, נכנס לתוך הנעליים, אוסף את המעיל ויוצא דרך הדלת. אני מדליק סיגריה מתחת לפנס הרחוב, מנסה לעצור מונית שתיקח אותי למרכז העיר.

יערה בטח נרדמה לפני שהספיקה לסיים את הסיגריה – היא מריחה מאפטרשייב, מרטיני, קצת זיעה וכל האיפור שלה מרוח. היא מבטיחה לעצמה להתקלח בבוקר כשדפיקה רועמת, אולי רועמת מדי, נשמעת על דלתה. יערה זורקת על עצמה חולצה ופותחת לי את הדלת, רק כדי שאוכל לנחות אל בין זרועותיה ולבכות.