האם תחזרי?

סיפור הרקע:

יערה היא דמות שאני מנסה לעבוד עליה כבר כמה שנים. יש לה סיפור חיים והיא מופיעה בכמה גירסאות וקטעים, וכל פעם משתפרת. הקטע האחרון שהיא הופיעה בו בצורתה העדכנית, הוא הפוסט הקודם, לילה לבן.

השאיפה הגדולה של יערה בחיים היא לעלות ולהצליח במוזיקה, כשרון שהיא מפתחת עם השנים בעזרת חברי הנפש הכי טובים שאי-פעם יכלה למצוא לעצמה, ושהיא לא יודעת איפה היא הייתה אם לא הם. הם די חייבת להם את החיים שלה.

הקטע הזה הוא בעצם דיאלוג בין המורה השונא עליה ביותר לבין מעריץ בפוטנציה, תלמיד חדש של אותו מורה, אודות יערה. הרעיון הזה עלה לי בעזרת אשד, שלו אני חייבת תודה ענקית על הכתיבה הזאת, כי הוא עזר לי בה, אבל ממש הרבה. הקטע הראשון שכתבתי על השאיפה של יערה, היה מנקודת המבט של יערה, אבל בגוף שני, על כמה שהיא חייבת את החיים שלה על ההצלחה הגדולה. אז בא אשד ואמר לי שאני בנאלית, ושהוא היה עושה את זה אחרת.

מכאן משכתי אותו לתפוס דמות, ויאללה, דיאלוג.

את הפתיחה והסיום כתבתי לבד, ללא עזרת אשד. אשד ניהל את הדמות של חגי, ואני את הדמות של עידן, ועדיין חגי הוא לחלוטין שלי, כי עיצבתי אותו לבד.

ודבר נוסף, הקטע נכתב לכתיבה נוצרת.

ואם לא שמתם לב, יש פה כמה שאיפות -

יערה, חגי, ועידן.

יש כנראה רק שני דברים בהם חגי לוי מצטיין ללא קושי; היכולת להרדים כיתה שלמה בעזרת מספרים ונוסחאות מתמטיות, והטחת עלבונות בתלמידים.

כיתת מתמטיקה היא, ללא כל ספק, אזור טריטוריאלי מתמטי תחת פיקודו. בכיתה זו הוא שולט ביד רמה ובזרוע נטויה על תזמורת הנחירות הגדולה בבית-הספר.

כך לפחות השכבה הבוגרת טוענת.

חגי לוי מעביר את מבטו הבוחן על שלושים תלמידיו החדשים ומיישר את משקפיו. הם חבורה לא מיוחדת במיוחד של נערים בטווח הגילאים חמש-עשרה עד שש-עשרה, והם נראים מפוחדים יותר משניה לשניה. הוא מחייך לעצמו ומתחיל להקריא את השמות, ולאחר ששבע מלשמוע שלושים ציוצים שונים, הוא מורה לפתוח את הספר המקולל ביותר בכל תולדות משרד החינוך, שצבעו השנה יותר מחריד מהשנים הקודמות (ורוד ואפור. אפילו חגי, שלו שום חוש אופנתי, לא מבין איך התאפשר שילוב שכזה) ומתחיל להרצות על ההכוונה המקוצעית שסופה, כמובן, מבחן בגרות.

השיעור הראשון תמיד מתבזבז על מבנה הבחינות ומהלך השיעורים הבאים. חגי משתעמם כמעט כמו התלמידים מולו מלחזור על החוקים כל שנה מחדש – לא אסבול איחורים, אי הכנת שיעורי-בית והברזות. מתמטיקה היא לא משחק, ואם לא תשקיעו, תכשלו – הם כבר אמורים לדקלם אותם מתוך שינה.

הוא ממש לקראת סוף הנאום, כשדלת הכיתה נפתחת ומפרה את שתיקת המוות בכיתה.

לתוך החדר נכנסת לא אחרת מאשר יערה אביטל, תלמידת שמינית ששמה מוכר טוב מדי לאוזניו של חגי. הוא שולח לה מבט מיואש כשהיא מניחה לפניו מחברת מתמטיקה וזורקת איזה משפט חסר עניין על עבודת החופש שלה, ושהיא מצטערת שפספסה את השיעור הראשון, היו לה חזרות.

ובכן, מה חדש.

הוא מכניס את המחברת לאחד מקלסריו ופונה להמשיך בסיום הנאום. הוא נעצר כשנתקל במבטו המעריץ של אחד התלמידים, שעוד בהה בדלת הסגורה ממנה יצאה זה עתה יערה אביטל.

"אני הייתי מציע לך להתרחק מצרות כאלה. איך קוראים לך?"

ההרגל הזה של לדבר מנומס לתלמידים שברור מה הלקח שהם צריכים ללמוד ומהר מתחיל להמאס על חגי. לתלמיד לוקחות כמה שניות להתאפס, והוא מחזיר את עיניו אל המורה.

"צרות? היא לא צרות, ואני עידן." 

"נכון, נכון. קוראים לך ככה."

חגי מסתכל על קלסריו לרגע, אבל ההרגשה של ההערצה של עידן מפריעה לו יותר מאשר שלוש הודעות מנהלתיות שהמחנכים בכלל אמורים להגיד, והמורים למתמטיקה אומרים שוב ושוב רק בגלל שהמחנכים לא עושים את עבודתם כראוי.

חגי עושה את עבודתו כראוי, הוא לא יפסח על הזדמנות להציל נפש מזוועה כמו יערה, ושהמחנכים יתחילו לדבר בכיתות שלהם בעצמם. 

"הכיתה משוחררת. לכו, יש לכם מספיק מה לעשות, ואת ההרצאה הזו רובכם תשמעו שוב בכיתות האם בכל מקרה, ואתם מסתכלים על החלון ולא עליי. לכו כבר, אין לי מה לעשות אתכם פה היום בכל מקרה." 

כשהקלסרים של רוב הכיתה כבר דחופים בתוך התיקים שלהם, חגי מרים את ראשו ממחברת הנוכחות. "עידן, מילה איתך." 

ההבעה המיוסרת על פניו של עידן מוכרת לחגי מאלפי תלמידים שונים, בעלי שמות מגוונים. הוא מתאפק לא לגלגל עיניים כשעידן מפיל את תיקו חזרה על השולחן ומתקרב אל שולחן המורה.

"מה?" הוא פולט ומשפיל את המבט חזרה אל אצבעותיו. 

"רק רציתי להזהיר אותך שאני מוריד ציון בהגשת שיעורי הבית אם הם מכוסים בריר." חגי אומר ומביט לעידן במצח, כמו מקבע ברזל לוהט לנקודה שם, שירים את ראשו להימנע מצריבה. "אני מבין שאתה בסך הכל נער וכולי, אבל לפחות תרייר על מישהי עם קצת יותר מאשר אהבה למרתפים מוזנחים."

"מרתפים מוזנחים?"

עידן מרים את עיניו ישר אל מבטו הנוקב של המורה. הוא נראה פגוע, כמעט כאילו העלבון כוון אליו אישית.

"היא מוכשרת. זו לא אשמתה שהלהקה לא הצליחה להשיג מקום יותר טוב להתאמן." 

"פעם כישרון אמר שאתה עושה משהו עם החיים שלך. היום זורקים את המילה הזו על כל ראש קטן שבוכה על כמה ההורים שלו לא מבינים אותו."

חגי מוציא עט מכיס חולצתו הקדמי, ופותח אותו, רק כדי להמשיך לדבר.

"לדעתי מגיע לנערה הזו בדיוק את מה שהיא מוצאת. אולי זו אשמת ההורים שלה, אבל היא עדיין צריכה לדעת שיש יותר למה לשאוף בחיים מלילל על גגות ומרזבים."

פניו של עידן מאדימות והוא טוחב את ידיו לכיסים. הוא חייב לעשות עם עצמו משהו, ולכן מאגרף ופורש את ידיו לפי קצב נשימותיו. עיניו בורחות כמה פעמים אל חלון הכיתה ואז חוזרות להביט למורה שלו בעיניים.

"היא עושה משהו עם החיים שלה. היא לא יושבת ומיללת. היא כותבת מוכשרת, והקול שלה רק משבח אותה. מאיפה לך שהיא לא שואפת ליותר? היא שואפת להצלחה בדיוק כמו השאר, והיא עובדת מספיק קשה על השירים והקול שלה כדי להשיג את ההצלחה הזאת."

הוא נעצר לקחת אוויר ומצמץ מספר פעמים. "ובכלל, למה אתה כל-כך נגדה? יש עוד חברים ללהקה שלה."

חגי מזעיף פנים, ומניח את העט הפתוח על השולחן מולו, בתנועה שנראית יותר מדי דרמטית בעיניו ביחס לכל אדם אחר. "הצלחה, הצלחה ומזל. זה כל מה שהנוער שלנו חושב ששאיפה אומרת? אתה יודע כמה אנשים מצליחים בעולם? מעט מספיק כדי שגם אתה תדע לספור אותם. רוב האנשים מנסים להצליח ולחיות את החיים הגדולים, אבל יש להם תכנית איך לחיות ולמען מה כשהם מגלים את האמת. יש להם חיים מאחורי הכשרון שלהם, אתה מבין. מה יש לנערה הזו? משפחה אין לה, ובמקום זה היא מפנה מכתבים לבית של חבר שלה, שהיא ישנה איתו על ימין ועל שמאל, בלי אפילו לצאת איתו."

חגי משלב את זרועותיו על חזו.

"ושלא כמו כמה מהילדים האחרים, היא גם זורקת את כל האפשרויות שלה מהחלון. מה היא תעשה כשהיא תבין שהיא לא מריה קאלאס? לא תהיה לה בגרות, לא המלצות, ולא יחסים אמיתיים עם אנשים להישען עליהם עד שהיא תתמקם מחדש. לעזאזל, אין לה איפה להתמקם גם עכשיו. אפילו ההורים שלה רוצים שהיא תחיה לבד רוב הזמן. אלה עכברים די גדולים בשביל הספינה של החיים שלה."

ברגע הזה עידן מצליח לדמיין את המורה מולו לובש בגדי נזיר ומטיף לו עם צלב. הוא מתאפק לא לצחוק בפניו, מכחכח בגרונו ואז ממשיך.

"זה שהמשפחה שלה דפוקה, זו לא אשמתה. דבר שני, אנחנו בעידן המודרני, אתה לא חושב שזה מעניינה בלבד עם מי היא ישנה? היא לא הולכת להתחתן מחר, היא לא מאורסת או משהו כזה, היא לא בוגדת באף אחד. בגרות זה עניין אחר. אולי היא מתקשה במתמטיקה, אבל אפשר לעזור לה עם זה. בשאר המקצועות היא בטח טובה יותר."

עידן מותח את ידיו לצדדים ומשלב אותם מאחורי עורפו.

"היא מספיק חכמה כדי שתוכל להסתדר, וגם אם היא לא מריה קאלאס, היא בטוח תיצור שם חדש שיהיה מספיק קרוב. היא בסך-הכל מנסה לחיות את החיים שלה על הצד הטוב ביותר, כשהנתונים ההתחלתיים שלה, הם על סמך מינוס. אתה לא יכול להתכחש לזה שהמשפחה שלה דפוקה, אז היא יוצרת לעצמה יחסי אנוש ומקומות חלופיים להישען עליהם. יש לה את החברים שישארו שם, גם אם משהו יתפרק."

"עניינה שלה, נכון. אתה לא רואה אותי אומר לה דברים כאלה, נכון? אני מנסה להזהיר אותך מלהפוך לעוד משענת דריכה של הטורנדו הזה. היא לא יוצרת יחסי אנוש, היא מנצלת את החברים שלה וחיה על גבם בטענות לילדות עשוקה. אם היא הייתה רוצה לבנות לעצמה בסיס חדש, היית רואה אותה מנסה ללמוד כדי שהיא תוכל לעמוד על הרגליים של עצמה, או עובדת היכנשהו כדי לעזור לאלו שעוזרים לה. במקום זה, היא שולקת מהם את מה שהיא צריכה למחייתה, עד היום שבו יימאס להם להיות מיטה ומטבח.

רחמים הם הדבר היחיד שנותן הצדקה להתנהגות שלה. היא הורסת כל דבר שהיא נכנסת אליו כשהיא לא צריכה אותו. זה התחיל בהורים שלה, זה עבר למחויבויות שלה, וכשהיא תמצא משהו הרסני יותר מלהקה, היא תעזוב, וכולם יגידו שהיא עוברת תקופה קשה. הילדה לא מאוזנת, והיא מדרדרת את כולם איתה."

חגי שולף פתק מכיס החולצה שלו, מקפל אותו, ומחזיר אותו למקום, מסרב להכיר במבט המצטדק שיבוא עכשיו.

להפתעתו, עידן רק מזעיף את פניו. גבותיו הבהירות מתכווצות וסביב שפתיו הצרות מופיע פס לבן של מאמץ.

"אבל היא עובדת!" הוא תופס בשולחן להמחשה. "היא עושה כל מה שהיא יכולה. פגשתי אותה עובדת במקדונלד'ס. היא מנסה לייצב את החיים שלה, ולא גרה על חשבון אחרים. היא בדיוק כמו כולם - עובדת קשה כדי לנתב את החיים שלה. היא רואה את העתיד שלה במוזיקה, ולכן משקיעה שם. אתה, בתור מורה שלה במקצוע שהיא חלשה בו, היית אמור לגשת אליה ולהציע לה שעות מוגברות ויחס אישי, במקום זה פשוט יצאת מנקודת הנחה שהיא מקרה אבוד, ושהיא טפיל. אתה מטיח בה כל-כך הרבה האשמות, אתה בכלל מכיר את הסיפור שלה?"

הוא פותח את פיו להמשיך, אך לבסוף משתתק מחשש שהתחצף יתר על המידה.

"כל מה שהיא יכולה? היא בטח עבדה שם זמנית כדי לקנות לעצמה משהו. אני לא רואה אותה יושבת בכלל בשיעורים שלי, ואתה רוצה שאני אעזור לה? היא לא רוצה עזרה, היא בטוחה שהיא יכולה נגד כל החיים לבד ושהאמונה שלה וההחלטות שלה ישיגו לה יותר מכל עבודה קשה. אתה חושב שזו עבודה קשה לצאת ולהתאמן בנגינה ולחיות מוזיקה בהשקעה מלאה? זו לא עבודה קשה, עבודה קשה זה לעסוק במוזיקה ולהתקדם לאט, ובו זמנית לשמור על חיים נורמליים, ולהלחם איפה שקשה. במקום זה, היא מהמרת את כל החיים שלה על קלף שעדיין בערימה, על עתיד שכל מה שהיא רואה בו זה את צידו האחורי."

חגי מעקם את האף שלו, ותוהה איזה סיפור יש יותר לספר מזה.

"היא עושה מה שהיא רוצה, ומתרצת את זה בתור נחישות. היא מרשה לעצמה לברוח פנימה והחוצה מהחיים של אנשים, וקוראת לזה ניסיון לשמור על קשרים. יותר גרוע, היא כותבת על כל זה ויוצאת לשיר, כאילו את החיים שלה היא יכולה לרפא בדיבורים. לדעתי היא חושבת שמוזיקה יכולה להיות כל החיים שלה. בחיים של סופה כזו, אין לנערים סבירים כמוך מקום טוב."

עידן מעקם את אפו ומשלב את ידיו.

"את שוכח שמגמה כמו מגמת מוזיקה, או כל מגמה אומנותית לוקחת הרבה מהזמן של מי שלומד בה, ולפעמים זה על חשבון שעות אחרות. אני מתערב איתך שלא רק יערה החסירה שיעורים שלך, אלא כל חברי המגמה. באותה מידה זה היה יכול ליפול לה על שיעור לשון או כל שיעור אחר. בסופו של דבר, היא הוציאה ציונים מספיק טובים במבחנים, ואם היית תופס אותה לשיחה על הדרדרות, היא הייתה מסכימה לקבל תוספת שעות. היא לא מהמרת על החיים שלה, גם אם לך זה נראה ככה, וגם אם היא כן, זה לא משהו שאמור לשנות לך יותר מדי. עובדה, היא הרחיבה לשבע יחידות אנגלית, ואפילו ניגשה לכל הבגרויות, גם אם להתכונן לא היה לה זמן. אני יודע שהיא השלימה חסרים, כי כבר ראיתי אותה יושבת עם אחד הבוגרים על אחד המקצועות.

ואני לא רואה שום סיבה שלא תשקיע את הזמן שלה במוזיקה, יש לה מספיק כישרון כדי להצליח, היא מספיק נחושה ומספיק מתאמצת. כל החיים עוד לפניה, היא רק מנסה להפיק מהם את המיטב, כשהיא שרה. היא לא מתחמקת מהתחיבויות שיש לה, אם כן, לא היית רואה את הפנים שלה מעולם. קח דוגמא, היום היא הגיעה לשיעור והביאה לך את העבודה שלה, ואם תבדוק אותה, תראה שיש מספיק מאמץ."

עידן פורע את שיערו. מה הוא עוד יכול להגיד שיגרום למורה לצאת מכל האמירות השמרניות האלו?

"היא לא הולכת להשתמט מהצבא, היא בעד גיוס. היא עובדת כדי לכלכל את עצמה, ובבוא הזמן גם תשכור לעצמה דירה כדי לרדת מהגב של החברים שלה. הכל הולך פשוט בקצב שלה, ואתה מתעקש לקרוא לזה גחמות וטפילות."

חגי צובט את גשר אפו. זו הפעם הראשונה מתחילת השיחה שהוא זה שמתיק את קשר העין ולא התלמיד מולו. הוא לוקח כמה נשימות עמוקות ואז מרים את מבטו אל עידן, שנראה נחוש בדעתו ולא מתכוון להקשיב לאמת שהוטחה בפניו בזה הרגע.

"השיחה הסתיימה, אתה משוחרר." הוא זורק וצופה בנער שמעמיס את התיק על גבו במשיכת כתפיים ויוצא מבעד לדלת לחפש את חבריו. חגי מתיישב בתוך הכיסא באנחת יאוש ומעסה את רקותיו. מבט מהיר בשעון מספר לו שנותרו דקות ספורות עד תחילת השיעור הבא, אך הוא עדיין מקרצף את זקנו הדל תוך מחשבות טורדניות אודות הערצתו העיוורת של עידן את יערה, שהרי הנערה הזאת, אם כל החן שבה, היא מקרה אבוד שאין כל דרך לתקן.

הצלצול מעורר אותו והוא אוסף את דבר לתוך מזוודת הבד וקם על רגליו. מה זה משנה, בעצם? הוא הזהיר את הנער, מכאן ואילך, זה עניינו שלו.

רק שלא יבוא להתלונן מאוחר יותר.