כתיבה נוצרת.
כתבתי את הקטע הזה ממש מזמן. הוא לא פורסם בגלל שהנושא היה טרי מדי. לא שעכשיו הוא התיישן או משהו, פשוט אני קצת יותר שלמה.
וכן, זו שאיפה שתפגע באחרים. מקווה שלא אכזבתי אותך, סלאמי. (:
היית מכניס אותי לחדר שלך וזורק אותי על המיטה שלך. היית קורע מעלי את הבגדים שלי ומתנשף בציפייה עם כל שכבה שיורדת. היית מכאיב לי רק כדי לשמוע את הקול שלי, היית נוגע בי רק כדי לראות איך העור שלי מתקמר, איך אני רועדת. היית נושך כל סנטימטר בגוף שלי רק כדי לטעום את זיעת הפחד שמופרשת ממני, היית מלטף, שורט, צורח רק מהנוכחות שלי. והיית נכנס ויוצא עד שלא היה נשאר לך אוויר, רק כדי להוכיח לעצמך שזה נכון, שזה באמת קיים ואני באמת שם.
היית מלטף לי את הלחיים ודוחף את הלשון שלך לתוכי, מכריח אותי להיענות. היית מחדיר את עצמך אלי עד שלא הייתה לי כבר אפשרות לצרוח ולמחות. היית יורק דם, לועס לעצמך את כל שארית המחשבה הרציונאלית רק כדי לראות את העיניים שלי נפקחות אחרי שנעצמו בעווית כאב.
היית מצמיד אותי אליך עד שהיינו הופכים לאחד, רק בשביל לעולם לא להרגיש את צריבת הפרידה שוב, רק כדי לא לצלק את עצמך מהעזיבה שלי.
ואני, שיכורה מהרצון שירצו, ושום דבר לא יצליח לנצח את זה. היית קושר אותי למיטה שלך, ואני הייתי סופגת את הכאב, אותך, בכל פעם שנכנסת מחדש. את הדם שהמשיך והמשיך לרדת עד שהרגשתי טמאה לחלוטין, אבל עדיין רצויה. הייתי סופגת את השריטות את הכאבים, אותך, בכל פעם שגנחת בכמעט כניעה רק כדי לדרוש תגובה ממני. הייתי סופגת הכל, כאילו הייתי גופה מתה.
כי מה לעזאזל יכול להיות יותר טוב מהידיעה שאני הכי טובה, הכי שתרצה? גם אם בשבילי אתה סתם עוד אחד חסר שם.
ואתה יודע מה הכי אירוני בכל העניין?
לי לא היה אכפת אפילו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: