האם תחזרי?

אני מאמין שיום אחד אני אצליח להבין את אירנה ולא רק להקשיב לה בשתיקה.

יש לה חדר קטן וצפוף שתמיד נראה יותר מבולגן ממה שהוא באמת. בתוכו, אני תמיד מרגיש כאילו הקירות עומדים לסגור עלי באטימות שלהם – אפילו את אור הפלורוסנט הם שואבים לתוכם.

כשאני נכנס היא יושבת על המיטה שלה בישיבה מזרחית כשהכרית מונחת בין רגליה והמבט שלה תקוע בקיר, כאילו שבאמצעות המבט הזה שלה עוד יווצר שם חור. ההבעה שלה לא משתנה כשאני מתיישב על השטיח למרגלותיה. העיניים שלה לא זזות מאותה נקודה בקיר – היא אפילו לא ממצמצת. באותה מידה, אני חושב, יכולתי לקפץ בכל חדרה לבוש בוקסר בלבד ולזמר איזה זיוף של שיר ילדים ישן – אירנה תמשיך לבהות בקיר.

"מה את עושה?" אני לא בטוח אם אני באמת מחפש את התשובה שלה, או רק רוצה שהיא תפסיק לנסות לנקב את הקיר במבט הבהיר שלה. כשאני תולה בה מבט תוהה, מחכה לתשובה, אני משתקף בעיניים הכמעט לבנות שלה ומשפיל מבט.

הריכוז שלה נקטע והיא ממצמצת פעם או פעמיים ואז ממקדת את מבטה מחדש. השפתיים שלה נפסקות מעט והיא נושפת דרכן זרם אויר דק וחמים.

"אני סופרת את הסדקים בקיר," היא עונה לי בקול שטוח. "הוא מלא בהם, אתה לא רואה? הוא עוד יתפורר, אתה תראה."

אני מסתובב להסתכל על הקיר האפור ולא מוצא את הסדקים. כשאני מסתובב אליה חזרה היא ממצמצת שוב.

"בני אדם הם כמו קירות," ההבעה שלה משתנה רק קצת כשהיא משפילה את עיניה כדי להסתכל בעיני. "תסתכל עלינו; אנחנו מתפוררים עם כל שניה שעוברת ואין לנו שום-דבר לעשות נגד זה."

*