שכתוב של "תגיד את זה" בדיליי של כמה שנים. אני הולכת למחוק מהרשימות את "תגיד את זה", בגלל שאין שום סיבה שהדבר הנוראי שהוא היה ישאר שם. התוצאה הנוכחית הרבה יותר טובה, ומבחינתי, היא אולי לא התעלות מבחינת עלילה, אבל מבחינת כתיבה זו התעלות לשמה.
הנדנדה חורקת משנים שלא שימנו אותה. זה רעש מונוטוני וצורם שבכל-זאת מצליח להשתלב עם השקט של אחרי הגשם. תמיד הפליא אותי לגלות איך הכל נראה חד, בהיר וברור יותר אחרי שהגשם נפסק – כאילו כל החיים שלנו היינו עסוקים בלבהות בעולם דרך זוג משקפיים מלוכלכות מאוד, ופתאום הגיע מישהו וניקה אותן.
אני מתיישבת על הנדנדה ומגבירה את החריקה שלה בעזרת משקלי. היא ספוגת מים כמו כל דבר אחר בגן-השעשועים, מידע שגורם לי לחייך חיוך עקום ולהבין שבכל-זאת שום דבר לא השתנה, והעולם הגדול עוד לא נחרב, אלא רק העולם הפרטי שלי.
אני לופתת את שרשראות הנדנדה החלודות ומכוונת את הקצב לכדי שיוט כמעט בלתי מורגש באוויר, כך שסוליות הנעליים שלי ילטפו את שאריות הדשא הטבועות בבוץ שמתחת לנדנדה. שום דבר אחר לא מפר את השקט פרט לחריקות השרשרת החלודה, אז אני מצליחה להתמסר לשקט ולהשפיל מבט מטה, כאילו במעשה זה יכולות המחשבות פשוט לנזול החוצה מהראש וסוף-כל-סוף להניח לי לנשפי.
עוברות כמה דקות שהן כמו נצח עד שקול נעלים הרומסות את הדשא מפר את השקט. הן נעצרות מולי, ואני מזהה את נועל הנעליים על פיהן, ובכל-זאת לא מרימה מבט. עכשיו גם נשימותיו מפרות את השתיקה, כאילו רק בנוכחותו הוא מסוגל ליצור רעש סטטי שישבש את נקיון הראש שלי מהמחשבות.
נועל הנעליים פונה אל הנדנדה מצד שמאל שלי ומתיישב עליה. אל החריקה מונוטונית של הנדנדה שלי מצטרפת חריקה מונוטונית אחרת שהופכת את המנגינה לסטריאו. גם בלי להרים את הראש, אני יכולה לדמיין איך הוא יושב; כשידיו אוחזות בשרשראות הרטובות והחלודות, וראשו שמוט לאחור, מאפשר לשיער החום, הארוך מדי שלו, לכסות את עיניו. פיו פתוח מעט כדי לאפשר זרימת אוויר נקי לריאות.
אני מסתכנת במבט אחד לכיוון שלו ומגלה שצדקתי. כשהוא חש במבט הוא מתישר ומחזיר אלי מבט, אז אני חוזרת לבהות בעקשנות בנעליים שלי.
יש לו עיניים בצבע של ביצה, שהן משהו בין ירוק עכור לחום טהור. אני מסוגלת לבהות בהן במשך שעות; לשקוע לתוכן כמה שיותר עמוק. אולי אם אשאר בפנים אצליח למשוך איתי בדרך חזרה איזה משפט מבין שפתיו. עכשיו להסתכל לו בעיניים מרגיש כמו קריסת עולם שלם, אז אני נושכת את השפתיים ומאפשרת לשיערי הרטוב לשמש לי מחיצה שתגן עלי ממבטו.
הוא שותק, אבל בכל-זאת אפשר לשמוע את התחינה השותקת שלו ממני – תרימי את הראש, תסתכלי עלי – אני מסרבת ומרימה מבט אל נקודה אקראית באוויר. ניצב שם ספסל עץ ספוג מים. הוא נראה כהה וכבד יותר, זקן יותר מתחת למעטה הגשמים הבלתי פוסקים שעברו בשבע האחרון.
פעם היינו יושבים עליו שעות בלילות שלא רואים בהם שום-כוכב בגלל תאורת הרחוב העירונית. היינו יושבים ושותקים, ולו היה מרוח איזה חיוך עקום על השפתיים. הוא היה ממלמל משהו על האנרגיות בלילה, ואחר-כך היינו רצים את כל הגן כמו ילדים קטנים, כאילו אנחנו משחקים תופסת.
היינו נשכבים על הדשא הלח וצופים בשמים המתבהרים לאט. הוא היה מזמזם שיר ששנינו הכרנו, ואני הייתי חוזרת אחריו בקול שקט; "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר," ולפני שהצלחנו לשים לב, כל האוויר סביבנו קיבל קוים ברורים יותר, צבעים בהירים יותר. להכל היה גוון כחול בהיר וקצת אפרפר כשהוא היה נפרד ממני בחיבוק מסורבל בפתח הבית שלי, ונעלם בהמשך הרחוב.
אני פולטת אנחה עמוקה ומשפילה את המבט שוב, שומעת את הנדנדה שלו מפסיקה לנוע. החריקה חוזרת להיות מונוטונית, ואני מרשה לעצמי להרים את המבט ולהסתכל בו. הוא מחייך חיוך רפה ומעביר יד מסורבלת בשיערו. אני תוקפת מולו את סנטרי, שיתחיל לדבר, והוא נושך את צידי שפתו התחתונה.
"את יודעת שזו לא אשמתי," הקול שלו נשמע מעט צרוד, כאילו הוא לא בטוח איך להשתמש בו. אני מרפה את הלסת התחתונה שלי ומסירה ממנו את המבט. ברור שאני יודעת שזו לא אשמתו, הלוואי וזאת הייתה אשמתו.
"זה לא כאילו שאני שולט בזה."
"ועכשיו גם תגיד לי שאני אדם מדהים, ושאם הייתה לך שליטה בזה, ברור שהיית בוחר בי."
הוא נבהל מעט מהנימה הצינית שלי, שותק לכמה רגעים ארוכים. אני זורקת לו חיוך מריר ומגבירה את קול החריקה, יחד עם קצב הנדנוד. אני יכולה עכשיו להרגיש את האוויר הקר נחתך סביבי.
"אני באמת לא רוצה לפגוע בך, או להרוס משהו, את יודעת," הוא פולט לבסוף.
"אז למה אתה מחכה, תגיד את זה."
"ואם אני אתחרט? אולי עוד יומיים אני – "
"זה לא הוגן."
הוא מהנהן ונושך את שפתו שוב. עם כל מילה שיוצאת לי מהפה אני מרגישה שאני נהיית קלה יותר, הגיונית יותר. אני עוצרת את הנדנדה בגירוף קל של הנעליים באדמה מתחתי ומרימה את הראש שוב אל השמיים האפורים.
"אני יודע שזה לא הוגן, את לא הופכת את זה לקל יותר."
"את למה אתה מחכה?" אני חוזרת על השאלה הקודמת שלי, שומעת אותו לוקח אוויר.
"את בכל מקרה יודעת מה אני הולך להגיד, אז מה זה משנה אם אני אגיד את זה בקול או לא?" הוא מתפתל בתוך עצמו וזה גורם לי לחייך עוד חיוך מריר. אני מרימה מולו גבה והוא מסמיק.
"אתה פוחד?"
הוא מהנהן.
"תתגבר על הפחד."
הוא לא אוהב את האני החדשה, האני המרירה, שיוצרת מעין קיר שקוף ביננו. הוא היה מעדיף פשוט לרצות את המרחק ביננו ולעטוף אותו בחיבוק, להגיד שהוא מצטער ושהוא תמיד יהיה שם בשבילי, אבל הוא לא יכול, והוא יודע את זה. הוא זה שגרם להרגשה הזאת מלכתחילה, ואין לו איך לתקן את הנעשה.
"אני לא אוהב אותך."
אני מהנהנת בהבנה וקמה מהנדנדה, תוחבת את ידיי לכיסים בג'ינס. הוא קם במהירות, כאילו מנסה לחסום אותי, אבל ברגע אחרון מתחרט. הוא מתקדם שני צעדים אלי ומושיט את ידיו לחיבוק. להפתעתי את נענית לו וקובער את פניי במעיל הרוח הכחול שלו.
"אתה לא אוהב אותי," אני ממלמלת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: