האם תחזרי?

נדמה שכבר שכחנו איך מדברים בשקט, וואלר ואני. השיחות שלנו מתנהלות בצעקות רמות, גם כשאנחנו עומדים במרחק של מטר אחד מהשני. כשאנחנו לא צועקים, מתווכחים ורבים, אנחנו שותקים.

הבגדים של וואלר מפוזרים לאורך כל חדר השינה. אף אחד מאיתנו לא מסכים לוותר על הטריטוריה הספציפית הזאת ולעבור לישון על הספה. אנחנו ישנים גב אל גב, והבוקר שלנו מתנהל בצעקות שמקדימות שבירת ספל קפה נוסף על הקיר.

אף אחד מאיתנו לא טורח לנקות את הכתם, אבל זה כבר ממש לא משמעותי.

פעם בכמה זמן, בתדירות של שבוע בדרך-כלל, וואלר מסתובב בחדר השינה כשהוא צועק עלי חצאי משפטים. הוא אוסף כמה בגדים מהרצפה וזורק אותם לתוך המזוודה השחורה שפתח על המיטה המשותפת שלנו, ואחרי שגמר לנקר שאריות מהרצפה, הוא שופך את שארית תכולת הארון.

הוא נעלם לשלושה ימים שבתומם הוא חוזר מזדחל אל תוך המיטה שלי, כשבקבוק בירה מתנודד מהיד שלו, והוא מדיף ריח חזק של בושם נשי.

לפעמים, כשאני חוזרת הביתה, אני מוצאת כמה פרטי לבוש נשיים שלא זכור לי שאי-פעם היו בארון שלי. וואלר מגיב על עובדות אלה בערבוב עיקש של הקפה שלו. הוא מחכה שאתחיל לצעוק לפני שהוא מרכיב את משקפיו ויוצא לחצר לקרוא. בערב, אחרי שחזר מעוד פגישה מפוקפקת, הוא מתלונן שנגמרו לו החולצות, ואני זורקת לו את החולצה האחרונה שהשאיר פה סֶפְטֵם, וכמובן שזה מרתיח את וואלר. עוד יותר מרתיח אותו כשאני פושטת את בגדי ונכנסת למקלחת, מזמזמת לי איזה שיר ששנינו מכירים.

*

כוס נשברת, צרחה, סטירה.

זו הפעם הראשונה שוואלר מרים עלי יד, והאינסטנקטים שלי לא פועלים מספיק מהר על-מנת להשיב על המכה. הוא עומד כמה סנטימטרים ממני והדממה של שנינו צורחת כל-כך חזק עד שהאוזניים שלי מצלצלות.

וואלר סוגר את המרחק ביננו ומניח שתי אצבעות נוקשות מתחת לסנטר שלי, מכריח אותי להרים את עיניי אליו. הוא לא נבהל מההתנגדות, אלא תובע את שפתיי לעצמו - מנשק אותי נשיקה תובענית ורכושנית. אני נושכת את שפתו התחתונה כמחאה, אך וואלר לא נכנע ותופס את מפרקי ידיי לפני שאני מצליחה לדחוף אותו ממני.

אני משחררת יד אחת מאחיזת הפלדה של וואלר וסוטרת על פניו. את ההלם אני מנצלת כדי להדוף אותו ממני ולתפוס עמדת כוח על מפתן דלת המטבח. וואלר משפשף כמה שניות ארוכות את לחיו הפגועה, ואז מקשיח את פניו שוב. הוא נועץ בי מבט חום וקשה, אני מחזירה לו מבט ירוק ועקשן. הוא עוקף אותי, יוצא מהמטבח והולך בצעד בטוח אל חדר השינה.

אחרי חצי שעה אני שומעת את דלת הבית נטרקת, ואת המנוע של הרכב שלו נוהם חלושות כשהוא מתרחק מהבית על הכביש הראשי.

*

אני זורקת את הבגדים האחרונים לתוך המזוודה שפתחתי על המיטה הגדולה באמצע חדר השינה. עבר שבוע מאז נסע וואלר בלי להגיד מילה. אני זורקת מבט קצר לשעון ומחייכת לעצמי. מחוג השניות ממשיך לזוז בקצב מונוטוני. אני מורידה את המזוודה לצד המיטה, מטלטלת אותה מעט ונהנית כשהתוצאה היא צליל רשרוש המתכות שמחוברות לשלדת המיטה.

הדקות מתחלפות כשאני שומעת את רעש גריסת החצץ שמגיע משביל הכניסה לבית. החיוך על הפנים רק נמתח כשאני צועדת בבטחה אל פתח חדר השינה. אני נשענת על המשקוף ומשחקת בשיער, מסתכלת על וואלר בחצי עין. כמצופה, הוא מופתע, נעמד כמה רגעים במקומו, ואז חיוך משלו מפציע.

הוא מניח את המזוודה על הרצפה, קצת לפני המשקוף ושולח יד ללטף את הלחי שלי. אני מוכנה, בולעת את הרוק בכוח כשהוא רוכן לנשק אותי, ואז אני פועלת.

לפיתה מהירה של מפרקי ידיו, אני מסובבת אותו במקום ומוליכה אותו - הוא כושל, אני בעמדת שליטה - למיטה. כשהוא נתקל בה, הוא מאבד את שיווי המשקל לחלוטין ונשכב על גבו. הוא חצי מופתע-חצי-מחייך-וחצי צוחק כשאני ממקמת את הברך שלי בין רגליו, לוחצת קצת ואז מתמקמת בפיסוק מעליו. אני מותחת את ידיו מעלה, צמודות למיטה.

אני מצמידה את שפתיי לשלו. קליל מתכתי אחד. אני פוקחת את עיניי ומתרחקת ממנו.

ברוך שובך הביתה, בוגד, אני לוחשת לו ונעמדת על הרצפה, נהנית מכמה שניות ארוכות בהן וואלר מעכל את הסיטואציה. הוא מנסה להזיז את ידיו, להתרומם על רגליו, והזעם בעיניו ברור כשחבלי המתכת מונעים ממנו את החופש התנועה.

אני מרגישה לעצמי לצחוק בזמן שאני שולפת מכיס מכנסיו את המפתח למכונית, אוספת את המזוודה שלי ממרגלות המיטה ויוצאת מתוך הבית, משאירה את וואלר בתוך העבר המוכתם בכתמי קפה שלי.