האם תחזרי?

תקופה יבשה משהו. כתבתי את הקטע הזה בתחילת החודש ועד עכשיו לא התחלתי אפילו לחשוב על לפרסם אותו. למה? אין לי מושג. קטע קצת קשה, הייתי אומרת, לא הכי סימפטי, אבל זה מה שאני אישית אוהבת בו.

וכמובן שאני אשמח לתגובות, אבל רק אם בא לכם. :)

נגמר עידן הטוהר.

מלפני בחורה עם תלתלים צבעוניים גונחת עד אפיסת כוחות, היא אומרת שאני גדול, שאני ענק ולפעמים ממלמלת איזו שאלה - מה השם שלך? - אדם - והיא צורחת את השם שלי. אני לא טורח לשאול לשמה, עוד חמש דקות הוא לא יהיה חשוב, ואחרי ששנינו גומרים בצעקה משותפת - אורגזמה שיכולתי להגדיר כטובה - אנחנו נופלים מתוך תא השירותים חזרה לתוך רחבת הריקודים.

כבר אין לי כוח להזיז את הרגליים, השעה ארבע לפנות בוקר ואני מתחיל לראות את הקירות זזים ואת האנשים כפולים. איכשהו, אני מצליח לצלוע את הדרך לבר, ושם סער הברמן כבר מכיר אותי ודוחף לי חתיכת לחם לפה - תתפכח. אני מגלגל לתוך הגרון שלי כמה כוסות של מים נקיים כשגיא ממהר לתפוס את המקום מתחת לכתף שלי. סער מזמין מונית וגיא סוחב אותי מחוץ למועדון אל תוך הרחוב הקר של תחילת אוקטובר. אני מקיא במקום להגיד תודה ונופל על הברכיים.

טוהר הייתה מעיפה לי סטירה הגונה אם הייתה רואה אותי עכשיו; בקושי זוכר מה השם שלי, יודע רק במעורפל מה הולך סביבי ולגמרי תלוי במי שלידי. טוהר אמרה שאני גדול, שאני מדהים, והייתה שורטת לי את הגב כשהיינו מזדיינים, ואני הייתי נכנס לאקסטזה כשהיא הייתה פוקחת לפתע את העיניים הכחולות הענקיות שלה רגע לפני שהיא מגיעה לשיא, ואז, בשיא, היא הייתה נאנחת והיינו נופלים במעין תסבוכת כזאת חמה של איברים.

טוהר העיפה לי סטירה, אמרה שאני זבל וטרקה בפניי את דלת הדירה שלה.

אני מקיא שוב, בדיוק כשדלת המונית נפתחת, וגיא כבר שולח ידיים לכיסים שלי כדי לחפש את הארנק - אל תדאג שלמה, אני אשלם על זה. אני מצטער, הוא שיכור... ושלמה הזה נוהם כשגיא סוגר אחריו את הדלת. אני מתאפק בקושי לא לקלל אותו - זה התפקיד של טוהר לקלל את הנהג המניאק.

אבל טוהר כבר לא נמצאת, ורק המחשבה על זה גורמת לי להקיא שוב.