האם תחזרי?

לדבר הזה אין שם כרגע, ולי אין אינטרנט. אני כרגע מהמחשב של העבודה ועושה דברים אסורים כדי להעלות את הסיפור לתחרות.

תעריצו אותי.

לא, אין באמת צורך להעריץ אותי. :)

תהנו.

כתיבה נוצרת

אז מה הרעיון הגדול בעם מאחורי מריבות האגו חסרות ההגיון שנמשכו יותר משנה? אתה רואה בגירושים שלהם פתרון הולם ונוח לכל דעה אפשרית. זה קצת אירוני שאתה, אפשר לומר, שמח שהם התגרשו, אבל באמת, איזה מצב יכול להיות יותר טוב מאשר הפרדת כוחות מוחלטת וסופית?

לפחות את החצי שנה האחרונה הם העבירו בשתיקה הדדית. זה בהחלט היה שינוי מרענן אחרי צעקות שנמשכו שעות. לא אחת התפלאת איך לא נגמר להם האוויר מרוב צעקות, ואיך עדיין יש להם רעיונות לקללות חדשות כל פעם ותיאורים מפורטים אחד של השני. אפשר לומר שאוצר המילים שלך התר מאוד באותה תקופה.

זה לקח אומנם חצי שנה, אבל לבסוף בית-המשפט השתכנע שעל שני המבוגרים האלה אסור בתכלית האיסור לשכון תת אתה קורת גג באותו זמן נתון, כי הדבר יגרור אחריו מלחמת עולם שלישית (שבמהלכה אפילו אתה כבר לא בטוח מי נגד מי ולמה הכל בכלל התחיל).

הם הופרדו. בשבוע הבא אבא שלך התהלך בכל רחבי הבית בצעדים נמרצים וכבדים, תלש תמונות מהקירות, אסף חפצים וארז מזוודות. ואז, בסוף השבוע לא נשאר זכר ממנו בכל הבית. הוא שכר קוטג' קטן בצפון וסידר לך ולמיכאל חדר שם – כדי שיהיה לכם לאן להגיע כש,סוף-סוף תבינו עם איזו מפלצת בית-המשפט השאיר אתכם" – ואתה משכת בכתפיך באותה שיחה ונעלת את עצמך בעליית הגג.

הוא חזר לשתות בלילות האחרונים שעוד היה בבית. היה חוזר באמצע הלילה, מזדחל לתוך השמיכות על הספה בשכרות ונוחר עש שירד הערב.

אמא שלך, לעומת זאת, רק פרחה מאז שהוא עזב. אתה לא זוכר אותה כזאת שמחה כמו עכשיו, ועדיין כל-כך מרוכזת בעסוקיה. לפעמים אתה משתעשע במחשבה, אם היא בכלל מודעת לקיומם של מיכאל ושאלך, או שאתם הופכים שקופים, או אולי קצת מפריעים בנוף של פרויקטי העיצוב הגרנדיוזיים שלה.

אתה ומיכאל הצלחתם, בקושי רב, לשמור על שפיותכם. שנה הייתה זמן מספיק בשביל להפוך את עליית הגג של הבית למקלט-זולה, לנקות אותו ולביית אותו בצורה כמעט מושלמת. תיקנתם את חלון האקוריום היחיד בחדר, הגנבתם לשם כמה מזרונים ופופים, סדרתם את חיבורי החשמל ואפילו העלתם תנור גז ישן. אם כי, היתרון הגדול האמיתי של עליית הגג הייתה העובדה שהחדר הצליח לאטום את המריבות כמעט לחלוטין, ודרך המרפסת הפרוצה, יכולתם לשלשל חבל ולהעלם מהבית לשעות הקרובות בלי שהוריכם היו שמים לב בכלל.

כמובן, גם אם הייתם יוצאים דרך הדלת הראשית כלום לא היה שונה. הם לא היו מפסיקים לריב, וכמובן שלא היו מרימים את אפם מהחדרים השונים כדי לראות לאן אתם הולכים בשעה עשר בלילה, באמצע שבוע.

לא פעם, בשיחות אל תוך הלילה, כשמיכאל כבר היה חצי רדום, שמעת אותו אומר שהוא מרגיש קצת כמו שצב שלוקח את הבית שלו על הגב, פיזית, לכל מקום, ואתה לא הגבת וחשבת שזה יותר מרגיש כאילו אתם אלו שצריכים לחנך את ההורים שלכם, ונכשלתם במשימה.

אתה חוזר למציאות באנחה עמוקה, פוקח את העיניים ושואף עמוק לתוך הריאות את הריח הכבד של עליית הגג. אתה יושב על אחד המזרונים עם הגב לקיר ומקשיב לשקט שכולל בתוכו את קרטועיו האחרונים של הגז בתנור הגז. ברגע שיכבה, אתה אומר לעצמך, אז תחליף את הבלון. כרגע עוד חם, ולהבה אחת מספיקה.

אתה עוצם עיניים שוב ומאפשר לראש שלך לצנוח אחורה עד שנתקל בקיר העץ. ההרגשה הכללית היא של ריקנות, ואתה חשוב שמתחשק לך לשרוף משהו רק כדי להיות בטוח שתוכל להרגיש את האש, אבל אין לך כוח נפשי לשרוף משהו, והגז נגמר סופית בתנור, והגשם מתחיל לרדת שוב.

עוברות עשר דקות ארוכות לפני שדלת החדר נפתחת ונטרקת. אתה מזהה את נשימותיו של מיכאל ופוקח עיניים כדי לחזות בחיוך הלא-חיוך של אחיך הקטן, הספוג כולו מים. הוא מניח את תיקו ואת הגיטרה שלו לצד המזרון ומחבר את בלון הגז החדר. ברגע שהלהבות נדלקות שוב, אתה מצליח להתעור מן הקהות שהיית שרוי בה, ואתה מתקרב אל האש הממוגרת ואל אחיך שהחל לפשוט את בגדיו הרטובים. אתם יושבים בשתיקה עד שאתם שומעים את אמא שלכם נכנסת אל תוך הבית, ואתם יורדים להסתגר בחדרים שלכם אחרי שחטפתם כמה ביסים מהסלט של אתמול.

עובר כמעט חודש שאתה ומיכאל משוטטים בכל חבל הארץ בין אביכם לאמכם, ובכל מקום מרגישים כמו סתם עוד פריט דקורטיבי שמתאים להם בעין באותו הרגע. אבא שלך חזר לשתות ואתה התחלת לעשן. אתה יושב עם מיכאל בעליית הגג בבית אמכם ומדליק סיגריה בשתיקה, מתענג לשלוש דקות יחידות על הטעם החריף של העשן במורד החיך והגרון שלך. קודם, עישנת רק בערבים עם החבר'ה – לעולם לא סיגריה שלמה. תמיד רק כמה שאחטות מסער, מגיא, אפילו דניאל עישן קצת... ואז מצאת את עצמך קונה קופסה ומסתגר בעליית הגג, רק אתה והעשן. ממיכאל לא הסתרת. בעצם, לא הסתרת מאף אחד, הם פשוט לא שאלו. רק מיכאל קיבל את ההרגל החדש שלך בשתיקה, ואתה היית צופה בו שורף לך סיגריות ומקטין את תכולת הקופסה. הוא מעולם לא אמר דבר, כמו שאתה מעולם לא התנגדת.

זה יום שישי, ואתה עומד בחדרך ואורז תיק ךמסע השבועי לצפון הארץ. בעיית התאקלמות לא הייתה לך. אף פעם לא חסרו לך יכולו חברתיות, כמו גם למיכאל. הצלחתם למצוא לעצמכם תעסוקה בלילות עם נערי השכונה במרכז המסחרי הדל לעומת העיר בה גדלתם. העובדה שהפעם תיסע לבד מציקה לך בתחתית הגרון. כבר יומיים מיכאל בסמינר מוזיקה מתוך המגמה עם יערה ודניאל, ויחזור רק בשבוע הבא. אפשר לומר שהם חסרים לך, והפגישות נהיות קצת ריקות כשאין את יערה ודניאל שיתווכחו במשך חצי שעה על שטות זו או אחרת.

אתה זורק עוד זוג מכנסיים לתוך התיק ופותח את הארנק, סופר את המטבעות. לפתע צף לך רעיון בראש, ובמשך עשר הדקות הבאות אתה חופר עמוק בתוך הארון שלך ושולף משם מזרון שטח סגול. אתה מרכיב אותו על התיק, שלתוכו דחסת גם שק שינה, ושועט במורד המדרגות. אתה צועק לאמא שלך שאתה יוצא ורץ אל תחנת האוטובוס. אתה מחכה חמש דקות לקו לכיוון דרום כשהרעיון מגיע אל סיומו.

אתה הולך לראות שטפונות. ואחרי שנה וחצי, אתה מחייך לעצמך בזמן שאתה תופס מקום באוטובוס ושוקע לתוך עצמך.