האם תחזרי?

לדניאל נמאס לראות אותי עם פרצוף חמוץ. הוא מנסה בכוח להעלות לי חיוך על הפנים ולדלות ממני איזה צחוק שהוא לא חלול וצורם לו באוזן. הוא עוד יותר שונא לראות את האצבעות שלי רצות על מקשי הפלאפון, מקישות הודעת טקסט מהירה ומוחקות אותה אחרי חצי דקה. הוא טוען שהוא לא מכיר אותי כשאני מדוכאת, ולי נשאר רק למשוך בכתפיים ולכבות את הפלאפון כדי לא להכעיס אותו יותר.

אני יושבת במושב הנוסע בפורד הקטנה, הלבנה של דניאל ומעבירה את הפלאפון מיד ליד כשהוא פותח את דלת הנהג ומתיישב לידי בנחישות. כלומר, אני מתארת לעצמי שהוא נחוש, לפי כיווץ הגבות שלו, שגורם לעיניו הירוקות-חומות להראות צרות יותר ממה שהן. השפתיים שלו סגורות, וזו בערך הפעם הראשונה שאני רואה אותו לא מחייך. לדניאל תמיד יש חיוך על הפנים, ואני אוהבת את החיוך הזה, כי הוא תמיד עושה לי חם בבטן. אני מרגישה בטוחה יותר כשהוא מחייך – הרי זה מצב שאני מכירה, ועכשיו, כשהוא לא מחייך, אני מוצאת את עצמי מניחה את הפלאפון על האחת הירכיים שלי ותולה בו מבט שואל.

"עוד לא קלטת שהוא לא יתקשר, הא?" הוא זורק שאלה בטון נוקשה שגורם לי להשפיל מבט אל הפלאפון השותק. "צאי מזה, זה רק עושה לך רע. פשוט תשכחי ממנו, הוא לא יזכר בך פתאום ויתקשר."

אני תוהה מה מכאיב לי יותר; העבודה שדניאל מטיף לי, או העובדה שהוא צודק. אסף לא הראה סימן חיים כבר שבועיים. בעצם, הפעם האחרונה שבאמת שמעתי ממנו, היא כשיצאנו ביחד לסרט וישבנו כל הלילה על הדשא בגן הציבורי שנמצא רחוב וחצי מהבית שלי. בערך בארבע לפנות בוקר הוא ליווה אותי הביתה, וכשזחלתי לי בין הסדינים של המיטה הזוגית שעליה אני ישנה, כשהאף שלי דבוק לשמשת החלון כדי לצפות באסף עובר את מעבר החציה כדי להמשיך בדרכו הביתה, חשבתי שמהלילה הזה הוא רק יחזק את הקשר שלנו, אבל כשניסיתי להתקשר אליו בערב שלמחרת הוא לא ענה.

גם במסנג'ר הוא לא היה זמין. לא היה ממנו כל סימן חיים, והימים עברו לאט מתמיד. בימים האלה דניאל התנחל אצלי במשך רוב שעות היממה, מנסה לנתק אותי מהמסך המרצד של הפלאפון והמחשב לחילופין. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את העובדה שהוא לא אוהב את אסף, ושהוא שמח שהוא נעלם סוף-סוף. אם כי, השמחה שלו לא הדביקה אותי, והתקווה שאסף יתקשר עוד לא דעכה עד הסוף, למרות שבערך ביום הרביעי כבר הפסקתי לנסות להתקשר.

דניאל מניח אצבע מתחת לסנטר שלי, גורם לי לחזור להווה, ולהבין שהמנוע של הפורד כבר דלוק ואנחנו ביציאה מהרחוב הצדדי בו אני גרה לכיוון הכביש הראשי. אני מתנערת ודניאל חוזר לאחוז בהגה, מציץ בי מזוית העין.

"לאן אנחנו נוסעים?"

כשדניאל מחייך במקום לענות לי, אני מאפשרת לעצמי להישען עמוק בתוך המושב ולחגור חגורה. הכל נראה בהיר יותר כשדניאל מחייך, זה גורם לדברים להרגיש הגיוניים יותר, ולסיטואציה להיראות אותנטית ומציאותית יותר, כי דניאל תמיד מחייך, ואם הוא מחייך, סימן שהכל בסדר. אני חוזרת לטייל ברשימת אנשי הקשר בפלאפון, רואה רק במטושטש את הדרך בה נוהג דניאל, ומתארת לעצמי ששוב אנחנו נוסעים לים – דניאל יודע עד כמה אני אוהבת מים.

אחרי עשרים דקות אני מתייאשת מחוסר הידיעה. את הפנייה לים כבר עברנו, ודניאל עוד נהג על הכביש הראשי, מחפש בעיניו אחר פנייה כלשהי. החלון שלידו היה פתוח, גורם לשיער הערמוני הקצר שלו להתבלגן בלחצי האוויר שיצר הפתח הקטן.

"אז לאן אנחנו נוסעים?"

דניאל פנה פנייה חדה לתוך דרך-לא-דרך, מחווה בראשו אל השלט. אז ההבנה הכתה בי. מקום עם מים, אחד המעיינות האהובים עלי. משהו בבטן שלי נצבט כשנזכרתי באסף שר בקולי בקולות את אחד השירים של יוני בלוך, כשאנחנו יושבים בלנד-רובר הכסופה שלו בדרך למעין שאליו דניאל נוהג עכשיו.

אני משפשפת את העין ומניחה את הפלאפון על הירך, תוקעת מבט ארוך בחלון שלי, רק לא להסתכל בפנים של דניאל, שבוודאי מאוכזבות.

מגרש החניה של המעין, שהיה מורכב מכמה חורבות מעלות טחב מימיי הביניים ובריכה טבעית באמצע, היה ריק ממכוניות כמעט לחלוטין. השקפתי החוצה מהשמשה אל הנוף המוכר לי; רחבת אבני חצץ כמעט אינסופית שמחברת אל שבילי עץ בנויים ואל מבנים ישנים. המראה גורם לרטיבות קלה לעלות בעיניים שלי, ואני בולעת אותה במהירות כשאני שומעת את ה"קליק" שמבשר לי שדניאל שיחרר את הדלתות ואני רשאית לצאת ולקפוץ למעין בלבוש מלא.

כשלא הראיתי סימני תזוזה, דניאל פלט אנחה עמוקה, וכפי שזה נשמע, שקע לתוך מושבו. הסתכנתי בהצצה לכיוונו, וגיליתי שצדקתי – השיער הסתור שלו היה פרוש על פניו, פיו פתוח מעט כדי לאפשר כניסת ויצאת חמצן. הרגשתי נורא, והעובדה שדניאל שוב לא מחייך לא עודדה אותי.

כבר התכוונתי לעטות הבעה נחושה ולצאת מהפורד בצעד מהיר, כשנשמע מבעד לחלון רעש ברור של גריסת חצץ מתחת לצמיגים. הרגשתי את כל החושים שלי מתחדדים כשהלנד-רובר הכסופה נכנסה לתוך מגרש החניה וחנתה כמה מטרים מאיתנו. הלב שלי דפק בקצב אטומי, חשבתי שעוד מעט הוא יצא לי דרך הגרון, כשבחנתי את צדודית הנהג קצוץ השיער בלנד-רובר, עם אפו הישר. הידקתי את אחיזתי סביב הפלאפון הרמתי אותו מול פני.

זה יתכן?

הפנתי עיניים ענקיות ושואלות אל דניאל, שהספיק להזדקף במושבו ולהזעיף את מבטו.

"תתקשרי," פלט. "נראה אם הדבר הזה יענה."

האצבעות שלי רצו על המספרים, זוכרות אותם כבר בעל-פה, והמבט שלי עוד היה קבוע על הצל של הנהג דרך חלון הנוסע. ציפיתי בו חופר בין המושבים ושולף משם את הפלאפון שלו, מצמיד אותו לאוזנו.

"יערה?"

הקול הצרוד מעט העביר בי צמרמורות וניתקתי בלי לחשוב פעמיים. הלב שלי דפק אפילו עוד יותר מהר, שמעתי את עצמי מתנשפת כשהדפתי את דלת הנוסע הצידה וכשלתי בצעדי ריצה אל הדמות שזחלה מחוץ ללנד-רובר. מצאתי את עצמי מהר מאוד מחבקת מותניים רחבות ומצמידה את הלחי אל בית חזה מוצק ומוכר.

רציתי לבכות כשהתרחקתי מעט כדי להביט בפנים החלקות שהיוו בשבילי כל-כך הרבה בחודשים האחרונים; בשיער הקצוץ כעת, באף הישר, בשפתיים הדקות והרכות ובעיניים בעלות הצבע הלא מוגדר שאהבתי לשקוע לתוכן כששתקנו.

"התגעגעתי אלייך," הוא לחש לי באוזן, והרגשתי את איך העולם מתפוצץ סביבי כשהדמעות זחלו על מורד לחיי.

"אז למה לא ענית?" אני מוצאת את עצמי מתירה את החיבוק ומצמידה את ידיי אל כתפיי בהסתיגות.

הוא לא ענה. במקום זאת, פשוט התקדם חצי צעד וקבר את פני בחזהו.

"אני מצטער."

מאחור, שמעתי את מנוע הפורד השקט מתעורר לחיים, ומיד אחר-כך את הגלגלים גורסים את החצץ כשדניאל נהג את דרכו החוצה מרחבת החניה של המעין שלי. צביטה עמוקה בלב שלי חרטה את חסרונו של דניאל, אך התעלמתי ממנה והצמדתי את שפתיי לשפתיו הרכות של אסף הנוקשה מולי.

ידעתי שזה טיפשי, אבל לא היה לי אכפת.