האם תחזרי?

   בדיוק 1,000 מילים! יש לכם מושג כמה קשה היה לי לדחוס את זה לפחות מ-1,500 מילים? גם 1,500 זה קצת מדי.

אז זהו, אחרי שתיקה ארוכה, חזרה לי המוזרה. כעקרון, הסיפור לא היה אמור להיכלל בתחרות, אבל הוא התאים, והתחרות הייתה התמריץ... אז למה לא?

מקווה שתהנו.

 בשבילי, העולם מתמוסס ברגע שמיכאל מניח את אצבעותיו על מיתרי הגיטרה, ומתחיל להפיק ממנה צלילים רכים, מעגליים. כשאני עוצמת את העיניים, אני מצליחה לראות את הצליל; אור ניאוני בוהק, מהבהב על רקע שחור. קצת כמו טריפ. מסתדר יופי עם הצמרמורות שעוברות לי לאורך הגב, לתוך הכתפיים ומסתיימות בחזה. לפעמים, הצליל מגיע לבטן התחתונה שלי, לירכיים שלי. כמו יד של גבר, שיש בה עדינות מחוספסת והרבה חום, משהו שלא תמיד ברור אם להתמסר אליו או לברוח ממנו.

מיכאל מלטף אותי בעזרת העיניים שלו, שלמרות שהן חומות לכל הדעות, אני מצליחה לדלות מתוכן ירוק ביצתי וסמיך. לצבע הזה יש טעם מר וכבד עם הרבה שכבות. אם כי, בימים טובים כשמיכאל מסתכל לי בעיניים, אני מרגישה שאני יכולה לצלול לתוך הבריכה החומה-ירוקה של העיניים שלו בלי להיחנק.

אני בוחנת אותו ממקומי על הפוף במקלט החזרות של מגמת מוזיקה, לועסת עט כבדרך אגב. בעצם, התנחלנו בכיתה הזאת כדי לחזור על מתמטיקה לקראת המבחן, והענינים סתם התגלגלו כשדיברנו על המגמה. אני לא מתחרטת; להקשיב למיכאל עוטף אותי במילים הרכות של "ילדים של החיים" מעורר לי כל תא בגוף, עד שמתחשק לי להכין לי קאנבס ולהתחיל לצייר את המוזיקה במכחול דק, צבעי ניאון על רקע חום ביצה.

הטראנס נגמר ברגע שמיכאל עוזב את הגיטרה. הוא מעביר יד מהוססת בשיער עטור הגוונים שלו ומחייך אלי חצי חיוך. המבט שלו מתחיל בעיניים שלי, יורד לצוואר, מקיף אותו מכל הכיוונים וממשיך מטה. יש משהו אינטימי בעיניים שמלטפות אותי, ולרגע אני מרגישה עירומה. כאינסטינקט אני מתקפלת לתוך עצמי, מנסה להסתיר קצת, למרות התחושה שהוא מצליח לראות לתוכי – מתחת לבגדים שלי, מתחתי, דרכי.

אחרי שהוא מסיים לסקור אותי במבטו, אני מחזירה לו מבט משלי. מיכאל נראה כמו עוף דורס משחר לטרף. הוא שליו, אי אפשר לקרוא דרכו. אגוז קשה לפיצוח. הוא מעניין אותי, אבל במקום לשאול אני חולצת את פקק העט וזורקת לכיוונו את ספר המתמטיקה.

אינטגרלים ודיפרנציאלים, מותק, המבחן לא יחכה.

*

מיכאל יושב על השטיח בחדר שלי, מרוכז כולו במשחק עם קרמיט, החתול השמן והאנרגטי שלי. הוא מחייך ברכות כשקרמיט שורט לו את גב היד בנסיון לתפוס את חוט הצמר שמיכאל מחזיק שם. אני יושבת על המיטה מהופנטת לקשר שיצר מיכאל עם החתול שלי ממש דקה אחרי שהאשים אותי בפיטום שלו, ואותו בהיותו יציר השטן.

אחרי כמה דקות אחדות קרמיט מתייאש, מתהפך על רגליו וממש כמו כלב בורח מתוך דלת החדר הפתוחה ישר לתוך חדרה של אחותי הגדולה. מיכאל מתמתח כמה פעמים לפני שנשען אחורנית על כפות ידיו ומבזיק אלי חיוך.

"את בטוחה במאה אחוז שלחתול הזה אין קשר לפלישה חייזרית עתידית מהחלל החיצון או מהגיהנום? צריך להיזהר ממנו."

אני מגלגלת עיניים וזורקת עליו כרית. "תזהר כשאתה מדבר ככה על קרמיט. החתול הזה הוא נסיך מושלם ומסוקס."

"ורשע."

זרקתי עליו כרית נוספת והוצאתי לשון, מחייכת חיוך סלחני למשמע הצחוק המתגלגל שלו. כשנפסק הצחוק נוצרה שתיקה מביכה. הספקתי לראות את מיכאל מגשש בחיפוש אחרי מחברות המתמטיקה המפוזרות שלנו לפני שהשפלתי מבט תוך כדי התעסקות כפייתית בשיער שלי.

זה כבר הפך להרגל להנחית ספרי מתמטיקה על השולחן של מיכאל ולקבוע שאנחנו לומדים ביחד – שוב – כשברור שיקח לנו שש שעות לפתור תרגילים של שעתיים, כי נהיה עסוקים כל פעם בשטות אחרת.

בפעם הקודמת עשינו הפסקת מתמטיקה לטובתך החרבת המטבח של אמא שלי. מיכאל שלט ביד רמה על ארוחת צו-ערב מדהימה, שאחריה מצאתי את עצמי בוהה בו בשפתיים נעולות, כאילו כל מה שקיים זה העיניים החומות שלו, המרוכזות כל-כך בהכנת הרוטב לפסטה.

הוא מחייך דרכן, דרך העיניים, ואני מרגישה את הבטן שלי זזה בתוך עצמה כשהוא מרים אלי עיניים בוערות. יש לו שפתיים דקות וטיפה שיניים שמבצבצות ביניהן, ולרגע אני מרגישה דחף לטעום את השפתיים האלה, אפילו שבעונות המעבר הן קצת סדוקות.

כשאנחנו יושבים כך בחדר שלי, אני מוצאת את עצמי שוב מרימה מבט כדי לראות אותו מרוכז כל-כך בתרגיל. נוצרים שלו שני שקעים בלחיים כשהוא מורכז, וכמה קמטים בין הגבות. אני מסמיקה כשאני מצליחה לדמיין את עצמי מתיישבת לידו על השטיח, מרימה לו את הפנים דרך הסנטר ומנשקת אותו. נהיה לי חם ואני ממהרת להתחמק לתוך השירותים.

מול המראה אני מסדירה את הנשימה ונוזפת בעצמי. מיכאל מתנהג אלי כמו אחות. הוא מגונן, הוא צופה, אבל שומר מרחק בטוח, שלי מתחשק לשבור, אבל אני פשוט לא מסוגלת מהחשש להידחות. הוא נוקשה – מעין סלע יציב באמצע ים סוער וגועש של תחילת פברואר. אפשר להיאחז בו – הוא תמיד יהיה שם, אבל ההרגשה היא שהוא לא יהיה מוכן לעבור מטאמורפוזה בשביל אף אחד. אני בספק אם הוא אי-פעם יפנה אל מישהו כדי להישען עליו.

מיכאל מחבק. כבר ראיתי את יערה מתפרקת עליו באיזה מסדרון נטוש של בית-הספר, והוא הקריב בשבילה את הכתף שלו ואת כולו; מקשיב לכל מילה שלה בזמן שהיא בוכה. הוא עטף אותה בידיים הארוכות שלו ושמר עליה שלא תישבר. אבל אותו מעולם לא ראיתי מחובק, או זקוק לחיבוק. הוא מחייך באופן תמידי ועומד בעד עצמו – חסין לכל. רציתי לחבק אותו, לבדוק שבאמת אין סדקים, לבדוק את העמידות שלו מול איתני הטבע, אבל הוא תמיד נמנע.

או שאולי זו אני? אני מסתגרת ברגע שהמבטים נפגשים, אחרי שאני פוגשת בקיר – דקיק אמנם – אבל קשיח – בין היחסים שיש לאלה שהייתי רוצה.

אני שוטפת את הפנים ומצננת לעצמי את הטמפרטורה לפני שאני חוזרת אל מיכאל המרוכז בתרגיל, כאילו בכלל לא שם לב למאורעות האחרונים.

אני מתיישבת לצידו ולוקחת את המחברת שלי, מחכה שיביע את דעתו על הפונקציה שאנו עתידים לחקור, אבל הוא שותק, ואני מצליחה להרגיש אותו זז, עד שהעיניים שלו קודחות לי חור במצח – ואני מסרבת להחזיר מבט.

המבט שלו שוב מפשיט אותי, ואני מרגישה חשופה ומסמיקה, גורמת לו לחייך חיוך שבור כזה, כשהוא מבין שאין לאן לחדור.

"צוּף?" הקול שלו מעביר בי צמרמורת ואני עונה במלמול של הברה אחת. הוא נאנח כשאני תוקעת מבט עקשן במחברת, מצמידה את העט אל הדף.

"את מתנהגת מוזר. קרה משהו?"

אני מחייכת אליו חיוך מאולץ. "מצוין. אנחנו פה כדי ללמוד, לא?"

הוא מושך בכתפיו ודוחף את הקצה האחורי של העט לתוך פיו, משפיל את עיניו חזרה אל הדפים המשובצים. ברגע אחד כל השכבות שלי חוזרות אלי ואני מצליחה לנשום בקצב סדיר, בלי מודעות לכל אטום חמצן שעובר לי בתוך הקנה. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מגיעה למסקנה שמיכאל פשוט לא מודע להשפעה שלו עלי, וטוב שכך. אני שולחת מבט בצדודית פניו של הבחור שהחליט לאמץ אותי כאחות קטנה, ושואלת את עצמי מה העמדה שלו בנודע לגילוי עריות.

הסיפור משתתף בתחרות "מה הסוד שלך?" בבלוג של מעריב לנוער.