איך כעסת עלי כשאמרתי לך שנמאס לי כבר מהפרצופים של אמא שלי, ושאני לא
הולכת להמשיך לשיר. נראית כאילו מישהו רצח את אחיך הקטן, מיכאל, ששנינו יודעים
שהוא יותר חשוב לך מהחיים של עצמך.
כל כך כעסת... אני זוכרת כמה נפגעתי ונבהלתי מהתגובה שלך. ואתה יודע
איך אני – מתקפה זו המגננה הכי טובה, אז צעקתי עליך בחזרה, שחס וחלילה לא תראה
שנפגעתי.
האשמתי אותך אז בכל כך הרבה דברים, עד שהגוש המעצבן הזה בגרון שלי הפך
להיות קשה מדי וחשבתי שעוד שניה אני נשברת ותראה אותי בוכה.
זה היה רגע כזה של שקט. לא הסתכלת עלי, הסתכלת על הקיר לצד המיטה
בעקשנות כזו שהיא רק שלך, ואז פתאום הסתובבת אלי בחזרה, והדבר הבא שהרגשתי היה
הלשון שלך בתוך הפה שלי.
אז באמת בכיתי ולך זה לא הזיז בכלל. הפכנו למעין גוש של רגשות מודחקים
ותשוקה לא נתפסת.
כמה פגע בי שבסוף כל הסיפור, אחרי ששנינו מזיעים ומתנשפים, אתה פתאום
תפסת את עצמך. נראית אז כל כך מפוחד, כמו ארנב שיודע שהולכים לשחוט אותו. הסתכלת
עלי והתחלת לגמגם ולמלמל שטויות, חצאי מילים ומשפטים.
אמרת שזה קרה בטעות, שלא התכוונת.
אוי, כמה שהמילים האלו כאבו לי. עד היום הן צורבות לי עמוק בתוך
הריאות. כל פעם מחדש, כשאני מוצאת את עצמי באותה סיטואציה, מטומטמת מכורה שלא
לומדת מטעויות.
היום, כמו אז, אני רואה בפנים שלך כל פעם מחדש את ההבנה שאתה פוגע בי,
כמה המבט השבור שלי מצמרר אותך. וגם היום, בדיוק כמו אז, אני מוצאת את עצמי אוספת
את הבגדים ואת שאריות הכבוד והגאווה העצמית שלי, ויוצאת מהחדר שלך בלי להסתכל
אחורה.
רק אחרי שאני כבר בפתח הבית שלי, חופרת בתיק אחרי המפתח הארור, הדמעות
משחררות, ואני בוכה כמו ילדה קטנה. וגם היום, בדיוק כמו אז, אני מתקשרת אל דניאל,
שכמו פודל נאמן תמיד שם כדי להרכיב אותי מחדש בכל פעם שאני מתעקשת לפרק את עצמי.
קטעים נוספים בפרוייקט דמויות מובנות:
"באמת"
שנאה עצמית
ללא שם [6]
לילה לבן
שאיפות
עליית גג
תלוש מהמציאות
מנגד
טרגדיה מודרנית
מטאמורפוזה
משחקי כוח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: