שנים לא עדכנתי!
אחרי מליון זמן שלא כתבתי שום דבר שראוי לפרסום, תראו מה משמרת מהשטן בצבא גרמה לי לעשות :)
תהנו.
למדתי בדרך הקשה שאי אפשר להתעלם מיערה. יש לה נוכחות שגורמת לך לעצור
את כל מה שאתה עושה ולהסתכל עליה – על השלהבת המהלכת.
כשהיא נכנסת לחדר, הכל משתתק. לא פעם מצאתי את עצמי מצמיד לקיר איזה
דביל חסר מזל אחד שתפסתי בזוית העין מחייך לעצמו איזה חיוך, מרים את האף ואומר
לחברים שלו – זאת? תראו איך בשניה אני משיג אותה.
הייתי משתגע, מאבד את זה ומכניס לו כזה אגרוף, שלעולם הוא לא יסתכל על
בחורה יותר.
מהצד, יערה הייתה מרימה גבה. מיד אחר-כך היה מגיע הויכוח הנדוש שלנו,
שאותו יכולנו כבר לדקלם בעל-פה מתוך שינה, עם המשפט הזה שלה – אני יכולה לדאוג
לעצמי – והיא יכולה. אבל איך לעזאזל אפשר להסביר לה שזה לא מספיק? שהייתי מפרק את
האידיוט הזה בכל מקרה, כי באיזו זכות הוא בכלל מסתכל עליה ככה? כאילו היא איזו
חתיכת בשר טעימה שהוא מפשיט במבט ורק מחכה לטרוף אותה.
יש לילות שבהם אני זה שטורף אותה. במבט, במגע, ועוד שניה מאבד את
השפיות וכל חיבור למה שאמיתי וקיים חוץ ממנה – מהחיוך המטורף הזה שלה.
ברגעים האלה שהיא הייתה צורחת, העיניים שלה היו נעצמות בחוזקה ואז
פתאום נפקחות בצרחה, ואני הייתי מסתנוור מהירוק המשוגע הזה, כשהיא הייתה מסתכלת
עלי ומחייכת את החיוך המנצח שלה.
הנה, הייתה לוחשת לי, ניצחתי אותך, שוב.
ואז כשאיזה אידיוט אחר היה מעיז להסתכל עליה כאילו היא שלו, והם
הולכים להתפתל ככה בין הסדינים בקרוב, הפיוז אצלי היה נשרף והייתי מוחק לו את
החיוך בנהמה, ואז מוצא את עצמי מסתכל במראה.
מי היא לעזאזל, היערה הזאת, שככה מוציאה אותי מדעתי?
וכבר באותו לילה הייתי טורף מישהי אחרת שהייתה שורטת, נושכת וצורחת,
אבל אף פעם כשהייתה פוקחת את העיניים, הן לא היו ירוקות ומחשמלות כאלה.
מחשבה מרירה, יערה בטח עומדת בצד השני של הדלת וצוחקת.
הנה, ניצחתי אותך. שוב.
קטעים נוספים בפרוייקט דמויות מובנות:
"באמת"
שנאה עצמית
ללא שם [6]
לילה לבן
שאיפות
עליית גג
תלוש מהמציאות
מנגד
טרגדיה מודרנית
מטאמורפוזה
פאזל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: