האם תחזרי?

היא שותקת כאשר צועק עליה ומטיח בה האשמות. היא אינה מתנגדת כשמאכיל אותה בשקרים ברורים מאליו, והיא אינה מגיבה כאשר זורק אותה לצד למען הנאה אחרת, יותר מספקת. היא נשארת תלויה על חוט השערה במדפו, במקום נגיש. כדי שיוכל לקחתה מתי שיגמרו עיסוקיו, והיא תהיה הברירה האחרונה. היא נשארת בוהה בו במבט מזוגג דרך זכוכית הארון, מחכה שיוצאה החוצה. היא נשארת מקשיבה לכל תלונותיו בלי לפצות את פיה, ותישאר יושבת למולו כאשר ירצה. היא תישאר שותקת תמיד, כי מעולם לא ביקש לשמוע את דעתה. היא תסכים להיזרק חזרה אל הארון בכל פעם שימאס בה, בלי למחוא פעם אחת. היא תסכים לחזור אליו בכל פעם שיקרא לה, ותסכים לספוג את כל חציו המדכאים בלי לעטות שום רגש שיסגיר את תוכנה.

היא – לא אני.

די היה לי לעמוד מולך שותקת ולא לזכות לשום דבר שהייתי צריכה לזכות לו. מאסתי מלשבת מחכה לך שתיזכר בי. מאסתי מלהיות איתך רק כשאתה רוצה ולא כשאני רוצה.

לפרקי ידיי לא מחוברים חוטים, גם לא לראשי ומחשבותיי. אין לך שום זכות לשלוט בי מתי שתרצה. אם תזרוק אותי לצד, לא אכשל בחוטיי שלי ואמעד. אני עצמי יודעת להתייצב, לעמוד זקוף למולך ולהטיח בך את האשמות. רק שאתה לא תקשיב, ואזרק שוב.

מאסתי מלחכות לך, כעת אלך לבדי, ולא אפנה אחורה להביט בך. בסופו של דבר, אתה היית הבובה שלי. נזקקת לי יותר מאשר נזקקתי לך. כי אחרי הכל, אם תמשוך בחוט, אוכל למשוך בו חזרה ולהפילך.