האם תחזרי?

הסכין בחדר האמבטיה, החבל שתלוי בארון. עומדת בנקודת הגובה על המצפה וצורחת. עולה על המעקה, רוצה לקפוץ. צורחת את נשמתה אל הרוח הנושבת. קר לה גם מתחת לכל השכבות שעטתה על עצמה. נאלמת דום. ידיים צונחות לצידיי הגוף, האדרנלין צנח. צעד אחד אחורה, והדמעות, בנחלים שקופים מתחת לעינייה. היא לא מנסה להסתיר אותן או לנגב אותן, למרות שהיא שונאת לבכות. היא מעולם לא אהבה לבכות. הדמעות היו חולשה, הן כאבו לה. אם כי, עכשיו כבר לא נשארו לה כוחות להילחם בדמעות. הן עושות את דרכן האיטית אל פיה, והטעם מר. כל כך מר.

אלו לא דמעות של אושר, לא של התרגשות ולא של תסכול. אלו דמעות של עצב טהור. והיא תצליח לעבור את זה, בדיוק כמו שעברה אלפי דברים אחרים. היא חזקה, תמיד עברה הכל. אבל זה כואב, והיא כל כך מקווה להישכח מפני היקום כעת.