האם תחזרי?

 כתיבה נוצרת.

"פשוט תעזוב, אני לא רוצה לדבר על זה. בוא פשוט נלך לשיעור ונשכח מזה."

זה מיכאל. כל כך הרבה מצבי רוח ושינויי מזג בשנייה. הוא מסוג האנשים שאתה לא יכול להגיד שאתה מכיר אותם ולהיות שלם עם זה, מהסיבה הפשוטה שאי אפשר להכיר את מיכאל. אני לא בטוח שיש מישהו שיכול להגיד שהוא מכיר אותו באמת. עוד יותר אירוני כשבערב אני מקבל ממנו שיחת טלפון, אחרי ששוב רב עם אחותו הגדולה, או עם אביו (או שניהם ביחד).

הוא נשמע מקוטע קצת; כאילו הוא מדבר מתוך מקלט או שירותים, ואני יודע שהוא מדבר מעליית הגג שלו, כשהוא מול החלון הפתוח שמשקיף לחצר. אני גם יודע, לפי טון הדיבור שלו, שהוא מעסיק את עצמו בכוח באיזה משהו. אולי כדור. שומע דפיקות חלושות, ויודע שהוא בועט בקיר שמתחת לחלון ומנסה להסביר בצורה הכי ברורה והגיונית, לעצמו יותר מאשר לי, על מה רב עם משפחתו הפעם. ואז פתאום יש שינוי בקול שלו – כאילו הוא מזדקף מהעמידה השפופה התמידית שלו וזורק את הכדור לפינה אחרת בחדר. הקול שלו כבר לא כל כך חלול, והוא אומר לי "אתה יודע, לפעמים אני כבר לא מכיר את עצמי." ואז הוא ואני נאנחים ביחד, ואני יכול לראותו אותו נופל לתוך הפוף המעופש בפינת החדר החשוך.

ככה זה. אפשר לזהות את מיכאל ממרחקים; לחקות את טון הדיבור שלו, את תנועות הידיים שלו, את העקרונות שלו, את ההליכה שלו. אפשר לדעת מה תהיה התגובה שלו לכמעט כל דבר, ועדיין תמיד להיות מופתעים.

שלא תבינו לא נכון – אני מכיר את מיכאל שנים. בעצם, מאז שאני זוכר את עצמי. אבל מעולם לא התיימרתי לדעת אותו באמת. זאת אומרת, מעולם לא ניסיתי להיות הוא, או לנסות להבין מה הוא חושב ומתוך מה הוא פועל. כי, אתם יודעים, אף אחד לא באמת יכול לדעת מה באמת הוא חושב. זה כאילו הוא בצל; עוטף את עצמו בכל כך הרבה שכבות אטומות. אני חושב שפעם הערצתי אותו על זה שהוא כל כך קשה להבנה. זה עבר לי אחרי תקופה, כשהבנתי שהוא בעצמו הולך לאיבוד בין כל השכבות שלו. כאילו הוא לא באמת פועל מתוך משהו, אלא פשוט פועל ומנתח את הדברים אחר כך.

במצבים כאלה, אין לי מה להגיד לו, אז אני פשוט שותק ומחכה שהעננים האפורים שלו יעזבו אותו והוא יציע שנצא החוצה לחורשה או משהו כזה. ואז אני אציע שישן אצלי, כי הוא לא נשמע כאילו הוא רוצה לחזור הביתה בכלל. אז הוא ישן אצלי, ושותק רוב הזמן, או צוחק כשאני "עושה מעצמי סלט", במקום לחתוך את הירקות. כשאנחנו כבר גמורים מעייפות, הוא מתחיל לדבר. כל מיני קרעי מחשבה כאלה, שבבוקר, כשאני חושב עליהם, אני מבין שאני לא מכיר את מי שישן במזרון ליד המיטה שלי, בכלל.

אני די מצטער ברגעים כאלה, שאני מבין שאף אחד לא באמת מכיר את מיכאל. מצטער בשבילי, זאת אומרת. כי מיכאל? מיכאל נערץ. מיכאל מסתדר יופי גם כשהוא לא מכיר את עצמו. רק אני לא מסתדר עם עצמי כשאני לא מכיר את מיכאל.

קטעים נוספים בפרוייקט דמויות מובנות:

 שנאה עצמית

ללא שם [6]

לילה לבן

שאיפות

עליית גג

טרגדיה מודרנית

תלוש מהמציאות

מנגד

מטאמורפוזה

פאזל

משחקי כוח