האם תחזרי?

יש ימים כאלה, שאני מסתכלת במראה ומוכנה להרוג את הדמות שנשקפת אלי. לא פעם בעטתי במראה, רק כי כעסתי עליה שהיא מתעקשת להראות את עצמה מולי. לפעמים אני נרגעת, ולפעמים מתעצבנת יותר ורוצה להשליך אותה מהחלון ישר לתוך הכביש הראשי, שיש בו תנועה מתמדת, בכל שעות היום ובכל יום. אבל אני מחזיקה את עצמי. רק מסובבת את הגב אליה ויוצאת מהחדר. אל תשאלו אותי למה, אני לא יודעת. אולי בגלל שתומר אומר שהשנאה העצמית שלי עוד תהרוס אותי יום אחד. ואת האמת? גם אין לי מושג למה אני מקשיבה לתומר. לא יהיה לי אכפת אם "השנאה העצמית שלי תהרוס אותי יום אחד", כי במילא כבר לא נשאר מה להרוס.

כשאני אומרת את זה לתומר הוא מגלגל את העיניים שלו, ככה שאפשר לראות רק את הלבן של העין, ואומר לי להיות בשקט. אני אומרת לו שאני שונאת שהוא משתיק אותי, אבל הוא לא מקשיב, הוא רק אומר שאני שונאת הרבה דברים. אולי הוא צודק. תומר בדרך-כלל יודע יותר טוב ממני למה אני עושה דברים מסוימים. אני חושבת שהסיטואציה הזו יכולה להיות מאוד מתסכלת, כי זה כמו להרגיש חסרת אונים בלי תומר. וזה לא ככה, אני מסתדרת יופי בלי תומר. פשוט מעדיפה שהוא יהיה לידי רוב הזמן.

כמו היום, כי היום אני מסתכלת במראה ובא לי לנפץ אותה על הקיר. הדמות במראה עושה לי להקיא. אבל לא בגלל שהיא מכוערת. בעצם, אני חושבת שאפילו אפשר להגדיר אותה "יפה". יש לה עיניים גדולות כאלה בצבע ירוק בוהק, ויש לה שפתיים מלאות וקצת נמשים בהירים על הגשר של האף מתחת לעיניים. יש לה שיער שחור ארוך ועבה ועור פנים בהיר, והיא לא גבוהה מידי ולא נמוכה מידי. והיא עדיין עושה לי להקיא. אני לא חושבת שהיא יפה, ועוד אני חושבת שהיא טיפשה ומטומטמת. שהמראה החיצוני זה כל מה שיש לה, כי בפנים אין כלום.

איך תומר בכלל מצפה שאוהב אותה? כל פעם שאני מסתכלת במראה אני רואה אותה והאף הטיפה סולד שלה עושה לי חשק לנפץ את המראה. אולי, אם אני אשבור את המראה גם היא תיהרס. אבל היא ממשיכה ללכת אחרי ולהשתקף בכל חלונות הראווה ומראות הצד של המכוניות החונות. היא לא עוזבת אותי לרגע, למרות שכבר מלא פעם צעקתי עליה שהיא מגעילה אותי. זאת אומרת, לא צעקתי ממש, אלא פשוט קיוויתי ממש חזק שהיא תידרס ואז אני לא אצטרך לסבול אותה יותר. אבל כל פעם שאני מתגברת על הפחד ומוכנה להקריב אותה, תומר מגיע משומקום ומושך אותי חזרה למדרכה. הוא תמיד אומר שבדיעבד, כשאני אפסיק לשנוא את עצמי, אני אודה לו. אני אומרת לו שהוא טיפש, כי אין מה לאהוב בה, או בי. אבל הוא ממשיך להתעקש שאשאר על המדרכה עד שאירגע.

אחרי כמה שעות אני אומרת לו שאני מצטערת, כי אני לא יודעת מה נכנס בי. תומר רק שותק ומסיט את הוילון ככה שאני לא אראה את הכביש הראשי. אני גם שונאת שהוא שותק, אז אני דורשת לדעת למה הוא עצר אותי. והוא אומר שהוא לא ייתן לי להרוס את עצמי רק בגלל שבתקופה הזו אני שונאת את עצמי, כי נפגעתי. אני אומרת לו שאני לא מנסה להרוס את עצמי, אלא את ההיא שבמראה, ואז הוא מסובב את המראה לקיר ושואל אם ככה זה בסדר. אני אומרת לו שכן ואז הוא שוב שותק. וזה מעצבן אותי, כי אני יודעת שהוא רוצה להגיד לי משהו, אבל הפעם אני לא לוחצת עליו. אולי בגלל שאני עייפה מהצעקות של קודם, ומהשתיקות שלו. הוא תמיד שותק ומחבק אותי חיבוק מסורבל כזה. אני אוהבת שהוא מחבק אותי, וזה בערך הדבר היחיד שאני אוהבת. אני אוהבת גם את תומר עצמו, אבל אף פעם לא אמרתי לו את זה- אני לא חושבת שאני מגיעה לו. זאת אומרת, אולי בגלל שאני כל כך שונאת את עצמי, אני לא רוצה להרוס גם אותו בתוך כל השנאה שלי. וזה לא משהו שהוא אמר, זה משהו שהבנתי לבד.

תומר מתיישב ליד הרגליים שלי, ואומר לי שאני יפה, אבל לא רק חיצונית. הוא אומר לי שאני אדם טוב, שאני מתחשבת ומקשיבה ותומכת, ושאני צריכה להפנים את זה כדי לאהוב את עצמי שוב. הפעם אני שותקת ורק מקשיבה לו, כי כשתומר מדבר זה תמיד גורם לי להקשיב ולהיות בשקט עד שהוא מסיים. הוא אומר לי שאני בסך הכל צריכה כמה ימים של דיבור עם עצמי, ואני עוד אקום בוקר אחד כמו חדשה. אני אומרת לו שהוא טועה והוא משתתק שוב. ואז זה כבר נמאס לי מהשתיקות שלו, ואני בועטת לו בירך כדי שידבר.

תומר מסתכל לי ישר בעיניים, עם העיניים החומות שלו, והשפתיים הטיפה דקות שלו. הוא משחק עם האצבעות שלו קצת. יוגב אומר לי שהוא אוהב אותי, ואני בוכה.