האם תחזרי?

זיכרונות. כאלו שנתקפים בהם בעת שינה. היא מסתובבת על גבה ופוקחת את עיניה להביט בירח המלא. אלו זיכרונות שיותר דומים לסיוטים, היא חושבת. אלו תמונות זוועה שנעות כמו סרט אימים, גורמות לגוף לחוש שוב את כל הרגעים הכי מצמררים. היא כבר למדה איך לא לצרוח ולמרר בבכי שוב.

זה זיכרון של השמשה המנופצת שנוזל ממנה דם וזה זיכרון של יותר מידי אורות מסנוורים וכלבים נובחים ויריות רובה. היא כבר למדה איך לא להתקפל אל תוך עצמה, לכסות את אוזנייה ולהתפלל שהמוות יבוא ויקח גם אותה.

זה הזיכרון של אישה רועדת זוחלת על ארבע וקוברת את ראשה באסלה, מקיאה ומקיאה. זה זיכרון של רצפה מוכתמת בדם ונשימות שנקטעות לאט, ושל עיניים חומות גדולות שפתאום מאבדות את הצבע שלהן. היא כבר למדה איך להסדיר את הנשימה ולא לתת לדמעות לחמוק החוצה. היא כבר למדה איך להפוך להיות חסרת תחושה, קהה לכל הזיכרונות התוקפים אותה.

היא כבר למדה לא להתרגש ולא לחוות הכל מחדש, שוב. לא את האגם הקפוא, לא את הקפיצה מהגג ולא את התלייה בחצר. היא כבר למדה איך לטשטש את הפנים של כל אלה שנעלמו, וכבר למדה איך לא לפחד לשאול את השאלות שהכאיבו לה.

איך זה שכל מה שהיה סביבה ונראה כל כך מושלם נפל וקמל כך? איך לא ידעה לשמר את יקיריה? היא כבר הפסיקה לחפש את חלקת אלוהים הקטנה החדשה שלה, ופשוט למדה להשלים שהיא לבד, רק כדי לשמור על האחרים.