האם תחזרי?

כל כך קל וכל כך פשוט. יושב על החומה עם הגב לעולם, יד אחת סיגריה ובשנייה בקבוק בירה. שאיפה ארוכה, יונק את הטעם המר של הסיגריה ומשחרר את העשן מהריאות ישר אל האויר הקר של הערב.

רחוק מהעין – רחוק מהלב, חושב ולוקח עוד לגימה מהבירה. לא חוזר הביתה, כי בשביל מה בעצם, לספוג עוד צעקות? שיגידו כמה שהם רוצים ומה שהם רוצים. לא משתנה, למה להשתנות? בשביל מי ולאיזו מטרה.

אין תשובות וגם אין שום ציפייה שיהיו. רק שתיקה ורוח שמתעקשת לכבות את הסיגריה שוב ושוב. אבל זה לא משנה. יניקה אחרונה והסיגריה נגמרת – נזרקת לאדמה המתה תחת הרי חומרי בניין נטושים ונכבית שוב מהרוח. הבאה אחריה נדלקת ומגיעה לפה. יש בזה משהו מרגיע, להתבדל מהעולם עם בקבוק בירה וסיגריה.

ככל שיש פחות בבקבוק ופחות מהסיגריה, הדברים נראים ברורים יותר ומובנים יותר. לגימה אחר לגימה, כמו בקשה אחרונה ונואשת לשקט ובדידות, בקשה אחרונה לניתוק מהעולם שנמצא מאחור. ואז יש רעיון אחר, כשהבקבוק נגמר ונזרק גם הוא לתוך הר חומרי בניין נטושים יחד עם סיגריה כבויה נוספת.

קופץ לצד השני, הצד שעוד מקשר אותו לעולם, ורק מחייך בלי קשר ממשי לנעשה. זו לא פעם ראשונה, אז למה שהתוצאות יהיו שונות. חושב שזה כמו חוסר שפיות; עשה אותו דבר פעם אחר פעם וצפה לתוצאות שונות.

בדרך לכביש הראשי, חושב שזו כנראה התשובה הנכונה והיחידה לכל שאלות שנשאלו ולא קיבלו תשובה, לכל הדברים שנזרקו לאוויר ולא קיבלו אחיזה. עוצר על סף המדרכה ומתנער. לרדת, לא לרדת? ההגיון אומר שהתוצאה תישאר כפי שהייתה, אבל מה רע בלנסות שוב? יש סיכוי שהפעם תהיה שונה.

מוריד רגל לכביש ואחריה את השנייה, עוד צעד והצפירות לא מפריעות. תגיע לאמצע ועברת את זה, אומר ומחייך – סתם כי מתחשק. שני צעדים נוספים והרמזור מחליף צבעים; לא יקרה כלום, אפילו לא יודע שהרמזור בכביש ירוק עכשיו. נעמד במרכז הכביש ועוצם עיניים. נראה, עכשיו העולם יבוא על קצו – צפירה, פוקח עיניים. מאוחר מידי.

אם תעשה אותו דבר פעם אחר פעם, מתישהו תגיע תוצאה שונה.