האם תחזרי?

נכתב לתחרות כתיבה בבלוג תחוריות הכתיבה החדש והרשמתי של ישרא כתיבה נוצרת, בתקווה שבאמת יהיה לי סיכוי.

אחלו לי הצלחה?

גיבור על חלשים

אפשר להגיד שהכל מתחיל ומסתכם בראש. ההסתכלות הראשונית על המצב והגישה אליו; אם אמרת שזה קל, יהיה לך קל. אם אמרת שזה קשה, יהיה לך קשה. ואם זה באמת כל-כך קל להסתכל ולהגיד "אני אצליח", למה זה לא קורה אף פעם?

אולי זה בגלל שאני צדיקה מידי. כזאת שלא מוכנה להתלכלך בדברים כאלה ואחרים. כזאת שנשמרת רחוק כי הכל נוגד את העקרונות שלה. עקרונות שאני בעצמי כבר שכחתי את טיבם.

ואולי זה בכלל בגלל שהמלחמה הזו אבודה מראש. במה בעצמם את נלחמת? זאת אומרת, במה אני נלחמת? זה או להוליך את העדר או להיגרר מתה אחריו. הכל או כלום. למות בכבוד למען מטרה נעלה, או לא להיוולד בכלל. מה יצא מזה? האולטימטום הזה בהחלט לוקה בחסר ואי אפשר לענות עליו בשום מחיר.

המעמד הזה באמצע הבמה הגדולה כשכל האורות מכוונים עלייך, עלי, ולהגיד את כל מה שאת חושבת, אבל להרגיש שאת בכלל מישהו אחר? זאת אומרת, את לא אני. וזו בכלל לא במה, זה רחוב ומולך יש קהל של קופי-אדם שהחֵבְרָה מכנה "ערסים" והם שמים עלייך קצוץ ורק מחכים לרגע שתתנדפי והם יוכלו לחזור לעמוד בצורת חומה חסרת פגעים בשביל לירות על הנערה הממושקפת עם הגשר על השיניים שכנראה עשתה את טעות חייה כשבחרה לעבור בין חבורת תת-האדם האלו.

מההתחלה ידעתי שאין סיכוי, זה לא כאילו שהם יקשיבו לי. הם מהסוג הזה שלא יודע להקשיב לאורך זמן, אלא מעדיף לירוק על הנעליים שלך ולסובב לך את הגב, לגשת למשהו שלא צריך לחשוב בו כל-כך הרבה. אבל יש בי משהו כזה, מציק וצדקני כזה, שגורם לי להזדקף בכל פעם שאני רואה משהו מסריח. ומה שהולך פה מאוד, מאוד מסריח.

"אתם באמת צריכים להיות חמישה בשביל לערער ביטחון של אחת?" אני מכירה את המילים האלה מצוין אחרי ימים ארוכים של שינונים מול המראה, ועכשיו כשהן באמת יוצאות ממני הן צורבות ושזה מפליא שאני עוד עומדת יציבה. כמה כבר אפשר לשתוק? באיזשהו שלב כולם מתפוצצים. "מה יוצא לכם מזה? נסו לעמוד אחד אחד. אין לכם אומץ לבד? מה, אדם אחד לא מספיק כדי לעמוד מול ילדה אחת?"

אחד מהם, מהקופים שמעזים לכנות עצמם בני-אדם ממצמץ ומעקם את השפתיים שלו. כבר מתחילה לכאוב הבטן מהמאמץ להתאפק לא לשאול אותו אם האיי-קיו הבודד שלו נשרף סופית. אין שום הצדקה בלהרגיז אותם סתם ואז להיכנס לתוך מעגל סגור של "תשתקי! מי את חושבת שאת, המצפון שלי?" ולכי תגידי לו שאת באמת המצפון שלו, כי לו בהחלט חסר אחד.

"אתה באמת מרגיש גבר כשאתה משפיל מישהי חסרת הגנה, הא?" זה לא שציפיתי שהוא יענה. כבר תכננתי איך להמשיך את המונולוג הזה בצורה שתשתיק אותו להכי הרבה זמן. כמה שיותר לדבר, וכמה שיותר זמן לעכל את מה שאני אומרת, ואז מתישהו מחר הוא ייזכר לחפש אותי כדי 'לפוצץ' אותי מכות. למרות שיש לומר להגנתם שיש להם קליטה מהירה מאוד במה שיכול לערער על "גבריותם", והם מהירים מאוד בתגובות שלהם כשזה נוגע למשהו שצריך להרביץ לו. "תנסה לדמיין את זה הפוך," יכול להיות שזו בקשה מוגזמת מידי. מולי הם הרימו גבות וכמעט הסתובבו שוב להציק לילדה המסכנה, שכנראה עוד לא קלטה את ההזדמנות שלה לברוח. ובעצם, למה שתברח? היא זו שצריכה לנאום להם הכל, לא אני. למה בכלל נכנסתי לפה?

"נו, 'שתקי." הוא מרים את היד שלו בתנועת המחשה אופיינית ומסתובב לילדה. במצב הזה כל אדם שפוי היה נסוג שלושה צעדים אחורה ושוכח מכל העניין. בפעם האחרונה שבדקתי גם אני שפויה, אז למה אני נשארת לעמוד?

"תעזוב אותה." זה כנראה ההסבר לכך שהמהלך הבא שלו היה נהימה חייתית משהו וניעור הילדה הרחק ממנו. "לך לאנשים בגודל שלך. למה אתה נטפל לקטנים?" כשאף מורם למעלה והנימה מזלזלת, כנראה ככה הוא הכי מבין.

"שתקי, שתקי, יא מכוערת." צפוי. צפוי. צפוי. חיוך מריר. אפשר להרגיש את הביטחון שלו יורד לאפס. ואם רק הוא מדבר, כנראה שהשאר פשוט דילגו על השלב הזה בתהליך הגדילה שלהם.

הילדה פלטה מילת תודה מהירה ואספה את הדברים שלה, בורחת כמה שיותר מהם מהמקום. בינתיים קופי-האדם נחרו בחוסר שביעות רצון "הפוסטמה בורחת", "יו, תראה, תראה אותה איזה עקומה". דברים כאלה שעושים חשק להקיא. אבל זה כבר לא משנה, כי היא לא שומעת והם לא רודפים אחריה.

ואת, אני, פנויה להסתובב ולחזור לשתות את הקפה של הבוקר בשקט עם לב שקט ומצפון נקי.