האם תחזרי?

בחוץ השמש מתחילה לשקוע והשמים נצבעים באדום, היא יושבת על קצה המיטה ובוהה דרך החלון. בין הידיים המכתבים מרגישים כאילו הם כתובים בברייל, והמגע שלהם צורב משהו. להגיד שלא ציפתה לזה יהיה כמו לשקר לעצמה; היא ידעה שזה יגיע מתישהו, רק לא ידעה איך ומתי. מסתבר שאפילו שזה היה צפוי יותר מתחזית יום בהיר באמצע הקיץ, זה כאב יותר מבשר שנקרע מעל העצמות. בכל זאת, זה הרגיש כמו דה-ז'ה-וו, כאילו הייתה כבר בסיטואציה הזו, אבל היא לא בדיוק זוכרת מתי.

מסביבה החדר נעשה חשוך, הירח החל לעלות, אבל שום דבר עדיין לא זז. היא תוהה אם הדברים באמת צריכים להסתיים כך, או שיכולה להיות דרך קצת פחות פוגעת. אם רק הגלגל הנוכחי הזה היה מקשיב לחוקים ונע גם אחורנית, היא הייתה יכולה לשנות הכל, להחזיר הכל לקדמותו –  ולתקן.

ובכן, הגלגל הזה לא זז אחורה וכנראה שלא יחדל ממנהגו גם בעשור הבא. מה שקרה – קרה. השאלה אם תוכל להסתכל בפניו שוב בלי להשפיל את מבטה, בלי להרגיש את האשמה מעלה בעיניה מסך דמעות לחות. היא עוצמת את עיניה ורואה עיניים חומות גדולות; עיניים שיש בהן שדים שמקפצים בתוך הלהבות החומות שסביבן. ברור לה שהשדים לא ישקטו, אלא רק יהפכו עצבניים, יהפכו את הדברים על פניהם.

אז היא הקורבן הבא? היא זו שתספוג מעכשיו ואילך את הבוז התמידי שלו. מצחיק שהכל נובע מהפגיעה האישית שלו, מצחיק שהאגו שלו כל-כך נפוח ותופס אצלו כל-כך הרבה מקום.

הוא היה מדהים; כשהם היו רק שניהם לבד. הוא היה מדהים כשהוא חייך אליה והוא היה מדהים בשאר. פשוט בלי האגו.

כשרק נפגשו היא השוותה לו אופי של בלונדינית; מנסה בכוח ליצור רושם של אדם שטחי מהחשש לא להתקבל לתוך החברה הכללית. מתחבא מאחורי משפטים עוקצניים והתחכמויות כמעט בלתי מורגשים רק כדי לא להיות מתפלסף מידי, לא להיות חכם מידי. והו, כמה שהוא היה חכם.

שיחות מבוקר עד ערב החל מהרגע שהחליטה להתעלם מהאישיות הכפולה שלו. הנושאים פשוט לא נגמרו, ולא היה צורך בכלל שיגמרו. השתיקות שהיו אז היו שתיקות נינוחות, שתיקות שלמות. לאט הדברים התקרבו והשתיקות נעשו רועמות, כאילו אפשר היה לחתוך את המתח ביניהם בפגיון בלתי מושחז.

היא זוכרת שהרים את מבטו אליה. "אז מה, אנחנו מתכוונים לשתוק עוד הרבה זמן, או באמת לעשות עם זה משהו?" זו לא הייתה בדיוק שאלה, והיא זו שפוצצה את הכדור המנופח שהיה לה בתוך הבטן באותו זמן. זה הפך קרוב מידי, חונק מידי ורכושני מידי. זה הפך לכל חייה, ואת חייה הפך למחול שדים מטורף שאי אפשר להימלט ממנו. זה היה כמעט טוב וכמעט נצחי, זה היה כמעט הרסני וכמעט מתפורר.

וזה לא לקח הרבה זמן, אולי שבוע עד שהטיחה בפניו את כל מה שחשבה על האופי הכפול שלו, על העובדה שהוא לא אדם, שהוא דו-פרצופי בצורה הכי מכוערת שהכירה. אותו הזמן הוא השיב לה בצעקות משלו, בעלבונות משלו. התגובות היו מהירות מכדי שיכלה לזכור כעת, והכל נראה כמעט מעומעם, כאילו כבר עברו מאז כמה שנים טובות.

בבוקר מצאה את עצמה לבד, נלחמת עם הסדינים כמחפשת אחריו, ורק אוסף המכתבים שיועדו לה ממנו, שמעולם לא הראה לה במהלך הקשר הקצר שלהם מונחים בערמה על השידה. היא זכרה את השקרים וזכרה איך גילתה אותם. היא זכרה את הויכוחים וזכרה את השתיקות. היא זכרה את הצעקות; וזכרה את הלחישות. היא מעולם לא זכרה מכתבים.

היא מעולם לא חשבה שיסתיר ממנה משהו ולא יחפה עליו בשקר, היא מעולם לא חשבה שבאמת ככה תסיים את הקשר עם האדם שהפך את הכל לכל-כך הרבה יותר חי. היא מעולם לא חשבה שתרגיש הקלה אחרי כל זה.