האם תחזרי?

יש את הדברים שעשית, והיית עושה אותם עוד מליון פעמים רק כדי לשחזר את אותו רגש התחלתי, את אותן תחושות עילאיות שהרגשת אז. יש את הדברים שראית, ולא משנה כמה פעמים תראה אותם שוב, הפה שלך יישאר פעור כאילו זה פלא עולם שמיני, או תשיעי, או עשרים-אלף. יש את הרגעים שאסור להם להיגמר, שאסור לתת להם לחמוק מהידיים יחד עם צניחת האדרנלין.

זה כמו לעלות על רכבת ההרים בפעם העשירית ברציפות ולצרוח בפעם המאה בירידה הגדולה, לפני שהמסלול מתחיל לחזור על עצמו לאחור. זה כמו לחבק מישהי בסצינה הכי מפחידה בסרט, ולהרגיש אותה מתקפלת לתוך החיבוק שלך. זה כמו לעלות על הר גבוה, לעמוד בפסגה ולצרוח ולצרוח, עד שאין כבר אוויר.

הדברים שאפשר לראות מבעד לזוג עיניים ולא להאמין שהם באמת קיימים. הריח של אחרי הגשם והרוח הקרה, החזקה, שיכולה להעיף אותך. השדות הענקיים שמכוסים שלג בחורף, או השמש הצורבת של אמצע הקיץ. העלים הכתומים של תחילת הסתם או הפריחות הצהובות של בוא האביב. הכל נשמע כמו מנגינה שלא נגמרת, ועל הכל היית חוזר שוב ושוב עד שיימאס לך, אם יימאס לך בכלל.

זה כמו לצחוק את הצחוק הכי מתגלגל והכי רועם שצחקת מעודך, או לבכות את הבכי הכי עמוק וארוך, הכי כואב שבכית מעולם. כמו לקבל את החיבוק הכי מוחץ או את הסטירה הכי חזקה. הכל מתחבר לך לדברים כל-כך שלמים שמשלימים את עצמם, ואתה רוצה לגעת בהכל שוב; בקור, בחום, במה שנעים ובמה שצורב. לקפוץ לתוך שלולית חומצה או לטבול בתוך מעיינות חמים. רק להרגיש את כל מה שהעולם הזה נותן, כאילו אתה תינוק שזה הרגע נולד ורוצה לדעת כמה שיותר.

בולע מידע; דפים בספר, תמונות על הקיר. למשש, לגעת, להריח ולטעום. והכל כל הזמן חדש, וכל הזמן מיוחד שוב. הכל נראה כאילו מעולם לא עשית את זה קודם, והכל מעביר כל-כך הרבה צמרמורות נעימות. כמו חיוך שלא יכול להימחק לך מהפרצוף.

אושר עילאי, אמר לך מישהו. אמרת לו שאושר עילאי הוא כלום לעומת כל זה, לעומת חיוך של מישהו אחר, או צחוק צלול של אישה. אין כמו להסתכל בעיניים שלה, לקחת את ידה בידך ולהוביל אותה בין כל השבילים החדשים-ישנים, והיא, יש לה את המבט הכי מוקסם ונלהב שראית בחייך. היא טועמת הכל יחד איתך, ומופתעת מחדש כל פעם.