האם תחזרי?

זה מבוסס קצת על כלבה שפעם הייתה לי.

כתיבה נוצרת.

יש שתיקות שמדברות בעד עצמן. לא באמת צריך לפתוח את הפה כדי לנהל דו-שיח, אפשר לדבר בשתיקות. כי כשאני בוכה, היא תמיד שם כדי לספוג את הדמעות שלי. היא עולה בשקט על מיטה וחופרת על האף הרטוב שלה בתוך היד שלי. זו אולי התרפיה הטובה ביותר שיצא לי לעבור עד כה; פשוט לבכות לתוך הפרווה הסמיכה שבסופו של דבר תישאר על החולצה שלי, בין הסדינים שלי ואפילו באוכל שלי. זה כמו לחיות עם שותפה, ויש בזה משהו שהורג את הבדידות.

היא מרגישה כשאני שמחה ומקשקשת בזנב הנברשת שלה, שורטת עם הרגל כדי שאשתף אותה בשמחה. היא לוקחת גביע מילקי אחרי שליקקה את תוכנו ומניחה אותו בין הרגליים שלי. זה אולי החיבור הכי קרוב שהיה לי עם יצור חי, ואין יותר טוב מזה. היא אוכלת את שאריות האוכל שלי, גונבת את השוקולד מהשיש ונובחת על זבובים וציפורים. היא קנאית לתשומת-לב יותר ממני וחייבת להיות נוכחת בכל רגע.

אני יכולה לספר לה הכל וארגיש שהיא מבינה; העיניים החומות שלה נראות חכמות, מבינות. היא מלקקת לי את הלחי בעדינות ומסתובבת סביב עצמה, מתכרבלת על קצה המיטה. היא לא צריכה לדבר כדי שאני אבין שהיא רעבה, והיא לא צריכה לבכות כדי שאבין שהיא עצובה.

יום אחד חזרתי לדירה עם חיוך, והיא קשקשה לעברי עד שחשה בריח חדש. היא נהמה על הכלוב החדש תחת זרועי ואף חשפה שיניים. היא לא באמת הייתה צריכה להגיד לי שנעלבה, שהיא מקנאת.

כשהנחתי את הכלוב החדש מעל לטלוויזיה, היא רק נעמדה מולו בזנב זקור והמשיכה לנהום, אז סטרתי לאפה וצעקתי עליה. לרגע נראה שהיא באמת פגועה, ואז היא פשוט זקרה את האף השחור שלה והמשיכה לנהום על התוכי הירוק שקרקר מולה.

החלטתי לתת לזה צ'אנס, לראות אם היא תסתדר איתו בסוף. במשיכת כתף ירדתי למכונית שלי כדי להוציא את שאר הקניות.

יש לה קטעים כאלה, לקאיה. היא שונאת שיש עוד מישהו, היא מאוד רכושנית. כבר היו פעמים שלקח לאדם לפחות שבועיים שהיא נהמה עליו עד שמצא חן בעיניה. בסופו של דבר היא באמת צדקה, אחרי חודש הם נעלמו מסיבה זו או אחרת. אבל עכשיו באמת שלא הבנתי מה קרה.

כשעליתי חזרה לדירה מצאתי את הכלוב פרוץ על הרצפה כשסביבו מפוזרות כמה נוצות צבעוניות, ואת קאיה רובצת בשאת נפש על השטיח.

החלון היה פתוח.