האם תחזרי?

חה, יש לזה שם!

כתיבה נוצרת.

יש לבניינים ריח של טחב והם נראים כאילו הם עוד דקה יתמוטטו ותישאר מהם רק ערמה של חומרי בניין ישנים. הפנימייה נראית יותר כמו סתם אסופה של בניינים על שטח מסוים בלי קשר ממשי אחד לשני, וזה אולי מה שגרם לי לרצות להישאר. התכנון הוא להישאר פה עד שכבר ימאס מהמקום והוא יצא מכל החורים, כשאני כבר אתחיל להתגעגע לבית בצורה אנושה. עד אז, אין שום סיבה להיזכר בו בכלל. בכל מקרה, אני לא מרגיש את הצורך לקרוא למבנה ההוא בית. ההורים שלי גרים שם, וגם הם נשארו רק הורים ולא שום-דבר אחר.

אני גורר אחרי את התיקים העמוסים לתוך החדר ונופל על המיטה. אין לי באמת מושג איך הגעתי לפה ולמה, אבל התכנון נשאר אותו תכנון לגבי כל מקום. קודם, הדבר האחרון שאני זוכר זה את הפארק ואיזה מסיבה רועשת. אולי גם את זה שצעקתי על אלון שעדיף לי כבר לגור בתוך שיח. אחר כך כבר הייתי פה, עומד בשערי הפנימייה עם ערמות של תיקים ואיזה אישה מבוגרת עם תלתלים בצבע כסף שמחייכת כל הזמן ואומרת לי שיהיה טוב, שאני בסדר גמור ושאין לי מה לדאוג.

ולך תסביר לה שכבר מזמן שכחתי מה זה לדאוג.

על המיטה השנייה בחדר שוכב עוד נער ששקוע מאוד בעיתון שלו. הדברים שלו כבר מפוזרים בכל החדר וזה נותן לי הרגשה של חוסר שייכות, כאילו פלשתי לטריטוריה לא לי. בין כל הבלגן הזה אפשר למצוא כמה בקבוקי בירה ריקים יחד עם פחיות משקאות אנרגטיים. מעניין אם הוא ישן בכלל, עם הכמות של הבקבוקים בחדר. אבל יש בזה משהו מרגיע.

ברור שהדברים לא יסדרו את עצמם, וכשהנער השותף מניח את העיתון על השידה ליד המיטה ומסתכל עלי, אני מוצא את עצמי קם על רגליי ומסדר את החלקים שלי בארון.

יש במקום הזה אווירה שקטה וזה עושה לי טוב. נראה שאני אשאר פה יותר מהמצופה אפילו.

כשאני יוצא החוצה, לבניינים יש עדיין את אותו ריח ירוק של טחב. על כל השטח הזה פרוש דשא גדול שמגשר בין הבניינים. פה ושם יש שבילים, מעין תמרורים שיכולים להראות לך איך לא ללכת לאיבוד בין כל הבניינים שנראים ומריחים אותו דבר. זה מחדד את כל החושים וגורם לי להרגיש כמו גור כלבים שרוצה להיכנס לכל חור קיים ולנשוך כל קרסול שנקרא בדרכי, סתם בשביל הכיף. סתם בשביל להגיד שעשיתי.

המקום הזה עושה לי טוב, ונראה ממש שונה מהבית. יש בזה משהו מפחיד, להגיע למקום שאתה לא מכיר ולגלות שהוא כל כך הרבה יותר טוב ממה שהכרת כבר. פה ושם אנשים יושבים בקבוצות על המדשאות הגדולות ועל הספסלים שנמצאים בכרי האדמה. זה נראה כמו קומונה מאוד מוזרה, משהו כמו קיבוץ. אבל זה גורם לחיוך לעלות על הפרצוף, אז כבר לא שואלים שאלות.

בהילוך יותר איטי, אני מוצא מקום לשבת, איפה שזה קרוב לשיחים, הבית המיתולוגי שלי. אלה שיחי יערה, והם מריחים מתוק וחזק, להבדיל מהריח הירוק של הבניינים. כשהגב צמוד לקרקע והעיניים תלויות בשמים הכחולים, הרבה יותר שקט גם בפנים.

בעצם, למי זה באמת משנה איפה אתה ואיפה אני. למרות שאנחנו אותו אדם, אנחנו בכל זאת שונים. ואתה הרי לא תיפול אחרי לתוך הבור שנחפר פה בלי סיבה, אתה תישאר למעלה ותסתכל עלי.

באותו היום שיצאתי מהבית, הכוונה הייתה לעולם לא לחזור. עכשיו זה נראה פשוט מאי-פעם ואין שום בעיה להגשים את המשאלה הזו. פשוט עצום עיניים ותראה חושך, כי זה מה שאתה רגיל לראות. זה מה שראית כל בוקר וכל ערב, זה מה שראית בכל פעם שאבא צעק ובכל פעם שאמא בכתה. זה מה שראית בכל פעם שעפו מחבתות וזה מה שהרגשת בכל פעם שיצאת מהחדר שלך, שלי.

אתה אולי לא זוכר, אבל אתה זה שדיברת אלי, גרמת לי לארוז חצי תיק ולקפוץ על האוטובוס הראשון רחוק מהבית. אתה אולי לא זוכר, אבל הבית הראשון השני שלי היה מפתן הדלת של סבתא, האלמנה הזקנה הזו, שעסוקה בלהיות ממורמרת ובלרדוף אחרי חתולי רחוב שמנים עם מקל מטאטא.

מסתבר שהחושך די חם וכשמגיע לשם אור, נהיה קר. שמעתי מישהו פעם אומר שזו רק אדישות, ושהיא חולפת מתישהו. מוזר, אני לא באמת רוצה שתחלוף, היא טובה כמו שהיא כרגע. מי באמת המטומטם שרוצה לצאת החוצה? ומה בדיוק יהיה טוב?

האישה המבוגרת עם תלתלי הכסף מחייכת בכניסה ואומרת שהכל יסתדר. אני תוהה אם היא בכלל מאמינה במה שהיא אומרת. היא לא יודעת כלום. היא אפילו לא יודעת מה השם שלי. לא שאני זוכר אותו כל כך טוב, אבל מילא.

***

לאיילה יש פטיש לנעליים צבאיות, למחרוזות ארוכות משלל אבנים שמתלפפות לה סביב הצוואר לפחות שלוש פעמים, לחולצות שהיא קוראת להן טוניקות ולצמידים שמצלצלים לה על הידיים בכל פעם שהיא עושה תנועה כלשהי. היא יושבת לידי ברגעים שאני מנסה להיות לבד עם עצמי ואנוכי וממוללת בין האצבע לאגודל עלים של מרווה ומקרבת לי אותם לאף, למרות שאנחנו יושבים בתוך השיח של היערה והריח שלה יותר דומיננטי. העיניים החומות הגדולות שלה צוחקות כשאני מתעטש והיא קוברת את הפנים שלי בין הברכיים שלה.

היא פשוט הופיעה רגע אחד שהייתי לבד, ומאז נשארה. היא לא אמרה משהו להודיע על בואה, אלא פשוט התיישבה והחלה לצייר ציורים באוויר בעזרת גפרור דולק. את שמה מצאתי רק כי הוא היה כתוב על אחד הספרים שלה, ואני לא באמת בטוח שזה שמה, או שם של מישהו אחר. לא ניסיתי לקרוא לה, משום שהיא בכל מקרה הייתה.

כשאנחנו עומדים, היא מגיעה לי לאף, וכשהיא מחבקת אותי ממש קרוב, הראש שלה יורד קצת כדי להישען לי על בית החזה. לפעמים אני מחבק אותה חזרה, כי יש בזה משהו מרגיע, עד שאני מרגיש אותה, בעזרת העיניים החומות הענקיות שלה, מנסה למשוך אותי החוצה. ואז אני מפסיק לחבק אותה, כי זה כבר נהיה כואב מידי.

היא יושבת בפיסוק רגליים שעונה על הגדר ליד השיח, והראש שלי בין הרגליים שלה. היא משחקת לי בשיער וזה מרגיע אותי, נותן לי תחושת עייפות כלשהי, ואז היא מתחילה לזמזם איזשהו שיר שאני לא מכיר.

"ואם אבקש ממך פרטיות, את תתני לי אותה?" היא מפסיקה לזמזם ויחד עם זה גם מפסיקה לשחק לי בשיער. אני יכול לדמיין בקלות את הגבות הכהות שלה מתכווצות למשמע שאלתי, ואת לחייה מתנפחות אפילו קצת יותר.

"אתה לא צריך פרטיות, אתה נמצא בתוך עצמך כל הזמן." יש לה קול מחוספס, לא משהו שהיית מצפה לשמוע ממנה. קול עמוק, מרגיע.

"ובכל זאת את פה."

"כי אני רוצה."

והשיחה תמה. איילה שונאת מילים. היא מעולם לא אמרה את זה, אולי בגלל שהיא שונאת לדבר. היא מעדיפה את השתיקות, למרות שהיא יודעת שאני משתגע מזה. היא שותקת ואני מדבר, גם אם מה שאני אומר לא מעניין אותה.

הפעם השתיקה שלה כואבת. זה שקט שמפריע לחושך שלי לעטוף את המחשבות, וזה שקט שמפריע לתמונת של הבית הישן להיעלם. איכשהו, השקט הזה מעלה שוב ושוב את אמא בוכה בזמן שהיא חותכת ירקות לסלט. והוא מעלה שוב ושוב את אחי הגדול במספרה, מוריד את השיער שהוא גידל וטיפח במשך שנים, ואת הסופי-שבוע שהוא חוזר הביתה לבוש ירוק חאקי ונושא על הכתף שלו M-16 או מה שזה לא יהיה. זה מזכיר את הספרים בתוך אסלת השירותים בבית-הספר ואת המים שממשיכים לרדת עליהם, ואת המראה המנופצת בחדר של ההורים, ואת כל הדברים שהצלחתי לשכוח ברגע שעליתי על האוטובוס לתוך החושך הצמיגי שלי.

"פרוטה בעבור מחשבותייך," אני מפר את השתיקה, רק כי היא חודרנית. איילה זזה מעט, גורמת לי לשנות תנוחה כמה פעמים עד שאני מוצא את הזווית הנוחה ביותר. יקח לה זמן לדבר, איילה תמיד חושבת הרבה לפני שהיא מדברת.

"אתה שונא להכניס אנשים." היה ברור שהיא לא תענה על השאלה בצורה המקובלת, והיה משהו מרגיע בעובדה שידעתי לקרוא אותה. "אתה מעדיף לשמור מרחק, נכון? מציק לך שאני קרובה."

"אם אגיד לך שכן, זה ישנה משהו?"

"לא."

לשיער של איילה יש ריח שמזכיר לי ים, ריח קצת מלוח. כשהאף שלי תקוע בין השערות שלה בזמן שהיא מדברת, אני מרגיש כאילו אני על חוף הים. הקול שלה נשמע כמו הגלים, וכשהיא אומרת את השין השורקת שלה, זה נשמע כמו קריאת שחפים רחוקה.

זה לילה חשוך בלי ירח, ואני מוצא את עצמי מקמט דפי נייר שמוכתמים בכתב ידו של אחי ובוכה לתוך כתפיה של איילה. קודם בכיתי לתוך ברכיי, אחרי שקראתי את המכתב בפעם השלישית, אם לא יותר. למה הוא לא בא לבקר אותי בעצמו? אין לי באמת כוח לחשוב על תשובה.

בהתחלה זו הייתה קריאה שטחית. אמא מתגעגעת אליך, היא לבד. אבא יותר בחו"ל מאשר בבית, ואין לי הרבה אפשרויות לקבלת ת"ש. אני רוצה לראות אותך, אבל בחמשושים שלי, כל מה שיוצא לי זה לישון... זו אותה אדישות שגורמת לי לחזור על השורות כמה פעמים, עד שהעיניים כבר לא יכולות להפסיק לתרגם את המילים לתוך המוח. והמוח, כמו מעבד תמלילים; חוזר שוב ושוב על המשפטים המקוטעים שלו, והדמעה הראשונה צולחת את דרכה מהעין, על הלחי ונופלת על דף.

מעולם לא אהבתי לבכות, אבל לא בגלל שזה חולשה. אלא פשוט בגלל שזה כאב, זה צרב בעיניים והכאיב בריאות ורק הביא אחריו עוד גל של בכי ארוך. אבל כשזה מתחיל כבר אי אפשר להפסיק את זה, אז מצאתי את עצמי מחבק לעצמי את הברכיים ובוכה לתוכן.

לאיילה יש חוש כזה, שגורם לה להגיע בשקט מוחלט, ללטף לי את השיער ולגרום לי להרים אליה מבט מטושטש, ואז לחבק אותי ולתת לי את התחושה הכי בטוחה בעולם, שאני יכול לבכות לתוך הכתף שלה והיא לא תשפוט אותי על כלום. איילה שותקת כשאני מקמט את המכתב לכדור קטן ותוקע בגב שלה ציפורניים, היא רק מלטפת לי את הראש ומצמידה את הלחי שלה לשלי.

היא משכיבה אותי על המיטה וממשיכה לחבק אותי, ככה שבבוקר אני קם עם האף בתוך השיער שלה ועם הרגשה שזה בסדר שזה ככה, כי זה לא שונה משום דבר, זה צריך להיות ככה.

***

על הלוח בבניין המרכזי תלויה הודעת חופשה, ההודעה אומרת שהטלפון במזכירות יהיה חופשי כדי להודיע למשפחות על ההגעה. אני לא בטוח שאני רוצה לחזור הביתה, ולא עולה לי שום רעיון חלופי. זו תחושה של צביטה קלה בבית החזה שגורמת לי להפנות את הגב לשלט ולחפש את שיח היערה הקבוע שלי, ובמקום להתיישב בתוכו, אני נכנס לחדרה של איילה. זה כבר הפך להרגל, ולך תילחם בהרגלים שלך. איילה מרימה אלי את העיניים החומות הענקיות שלה וזוחלת לשבת על השטיח בישיבה מזרחית, מאפשרת לי לקבור את הראש בין רגליה.

"אני לא רוצה לחזור הביתה, את יודעת." והיא רק מהנהנת וממשיכה לשתוק. יש לה שתיקה שנותנת עצות, ויש לה שתיקה אטומה, כאילו הפעם גם היא מובכת. ועכשיו השתיקה שלה יותר סתומה מתמיד. אני מרים את הראש להסתכל לתוך העיניים שלה, והיא מחזירה לי חצי חיוך עקום.

"בוא אלי." משהו בקול שלה גורם לי להזדקף ולאסוף אותה לתוך הזרועות שלי.

מה הסיפור שלך, איילה? אני רוצה לשאול אותה, לגרום לה להסתכל לי לתוך העיניים ולספר לי על עצמה. אבל איכשהו הדמעות החמות שלה, שמטפטפות על החולצה, והציפורניים שכמעט נתקעות בתוך הבשר גורמים לי רק לשתוק שתיקה רכה וללטף את השיער ארוך שלה.

איילה לא מדברת. היא מעולם לא מספרת על עצמה, ועד עכשיו זה נראה לגמרי לגיטימי. איילה שותקת בזמן שאני מדבר, ואיילה צוחקת בזמן שאני שותק. לאיילה קוראים איילה, וגם זה לא בטוח, כי היא מעולם לא באמת אמרה איך קוראים לה.

אני רוצה לשאול אותה למה היא בוכה, אבל ברור לי שהיא לא תענה, כי היא אף פעם לא עונה. היא מתרחקת ממני, מתיישבת זקוף ומנגבת את הדמעות מהעיניים. היא מברישה את תלתליה ולובשת את החיוך העקום שלה, זה שגורם לי תמיד לתהות אם היא מהורהרת או סתם מחייכת. העיניים שלה מתמקדות על נקודה כלשהי בקיר, קצת רחוק מהכתף השמאלית שלי.

"לפעמים... לפעמים צריך לבכות. אורי אמר שהבכי לא מביא תועלת. הוא כנראה צדק." הקול המחוספס שלה נשמע כמו חלק מהשקט, רק שהפעם המילים שלה מהדהדות בי. מהזמן הקצר הזה למדתי שכשאיילה מדברת, צריך לזכור את המילים ולחזור עליהם בלב הרבה פעמים בשביל להבין את המשמעות. והפעם זה לא היה עמוק, זה לא היה חלק מהשקט, זה פשוט היה...

איילה, מי זה אורי?

אני רוצה לשאול, אבל איכשהו, החזה שלי כואב כשאני מדמיין את העיוות בפנים החלקים שלה, כשהיא הוגה את השם אורי. היא חוזרת להמהם שיר של בוב מארלי והעיניים שלה חוזרות לעמוד על שלי. השפתיים שלה שוב מתעקמות למעלה לחיוך המוזר שלה, וזה גורם לי לחייך גם ולשקוע בתוך שתיקה סמיכה.

את יודעת, איילה, השתיקה שלך כבר לא כל כך מעיקה, הנוכחות שלך כבר ברורה מאליו. את יודעת, איילה, זה טוב ככה.

***

היא גרה בחדר בקיבוץ בצפון ומחייכת כשאני פותח את החלון כדי לאוורר את החדר החנוק מעשן הקטורת. הנוף שנשקף מהחלון חושף הרים גבוהים וזה עושה לי חשק לצאת לטיול קצר ביניהם. כשאני מסתכל אחורנית אל איילה, היא רק מניחה את התיקים למרגלות המיטה ותופסת את פרק ידי.

"בוא," היא אומרת. "יש לי מקום להראות לך."

העיניים שלה נראות אפילו יותר גדולות כשהיא מושכת אותי לכיוון ההרים, מנחה אותי בשביל. השיער שלה מצליף לי בלחיים כשאנחנו עוצרים, והחיוך שלה יותר רחב מתמיד. היא נושמת יותר מידי מהר, וזה נראה כאילו הלב שלה יפקע מהחולצה שלה החוצה. אבל לא באמת יש לי אומץ לשאול אותה מה קרה, והיא תפסת את היד שלי שוב וכמעט זורקת אותי בין הענפים הסבוכים והקוצים.

אנחנו עוצרים על קצה הצוק, לאחר שהיא זורקת אותי מתוך הקוצים החוצה. איילה לוקחת נשימה עמוקה לתוך הריאות ומתקרבת לסף, גורמת לי לתפוס את ידה ולמשוך אותה אלי. כשהיא מסתובבת אלי החיוך שלה כבר לא עקום, העיניים שלה יותר נוצצות מאי-פעם.

"תראה," היא אומרת. "הכל, הכל שלך, הכל שלי. שלנו, של שנינו. תבכה, תצרח, תרוץ, תקפוץ. זה שלנו, תראה..." הקול שלה דועך וכבר אין לה אוויר.

את יודעת איילה, אלו אולי הרגעים הכי יפים שאחווה כל חיי. את יודעת, איילה, לא הייתי רוצה להיות פה עם אף אחד מלבדך.

אני מחבק את איילה ולא מוצא מילים להגיד. היא גורמת לי להסתכל למטה, וכל מה שאני רואה זה ראשי עצים, שבילים סבוכים. איילה מתיישבת על סלע קרוב ונושמת את השקט. היא אישה צעירה שעדיין לא הספיקה להתבגר, היא גוש של אור שלא ייתן לי לשקוע לעולם. היא אולי כל מה שרציתי וארצה אי-פעם.

החיוך שלה חוזר להיות עקום כשאני מתיישב לידה ומחבק אותה יותר חזק, שואף את ריח הים של השיער שלה. העיניים שלה נעצמות והיא חוזרת לזמזם את אותו שיר שאני לא מכיר, ואין לי מושג מה המילים שלו. היא מלטפת את ראשי כאילו הייתי ילד קטן, ואני תוהה אם גם אורי היה פה איתה.

כשאני קם ומסתכל עליה מלמעלה, אני כנראה מבין את משמעות הביטוי "אהבה אפלטונית". זו לא אהבה שאני צריך לממש; זו אהבה שעוברת בצחוק שלה, במילים שלה כשהיא מספרת על המקום. היא נראית כמו ילדה קטנה, ניגון הקול שלה רוקד לצלילי שירי שדים, לצלילי להבות כתומות ששורפות כל תא של מחשבה רציונאלית. זו רק איילה שממשיכה לשיר, וזה רק אני שלא יכול להפסיק להסתכל עליה. וזה עושה לי טוב, כי איילה מחייכת.

את יודעת, איילה, את לא חייבת להיות חזקה בשבילי. אני, אני כבר וויתרתי מזמן. את יודעת, איילה, יש בי רצון להחזיק אותך בין ידיי ולהרים אותך מעבר לכל ההרים שאני מכיר. ואת יודעת, אני יודע שלא תאהבי את זה, כי את עצמאית. אבל איילה, אני רוצה להיות הגיבור שלך, זה שתזכרי תמיד.

***

השתיקות של איילה כבר לא מציקות לי, הן יותר שמחות.

אנחנו יושבים בשיח היערה שלי ושותים צוף, כי זה נראה הגיוני להתכרבל אחד בתוך השני ולדבר בעזרת שתיקות. היא מזמזמת את הצחוק שלה בין בית לבית של השיר שלה, ואני שכבר למדתי את הניגון מצטרף אליה בהמהום.

אנחנו זורקים אחד על השני עלים וצוחקים, הפעם בקול רם. הצחוק של איילה נשמע יפה כמו בפעם הראשונה וגורם לי לחייך חיוך אווילי, עד שהחיוך שלה דועך ונשאר רק חיוך עקום. החרוזים של השיער שלה מרשרשים ומזכירים לי ים, בדיוק כמו הריח שלה והדיבור שלה. איילה מסתכלת לי לתוך העיניים ואז עוצמת אותן ותוחבת את האף שלה בין השערות שלי.

"יש לך ריח." היא צוחקת לתוך הקרקפת שלי וזה מדגדג אותי, אז אני מנער אותה מעלי. היא שותקת לכמה רגעים וחוזרת לזמזם שיר כלשהו, שאני יכול רק לשער שהוא של הפינק פלויד. היא נושפת לי לתוך האוזן וגורמת לי להמשיך לזרוק עליה עלים.

בלי מגע, אבל אני מרגיש שזו הנוכחות הכי חודרנית שחשתי מעולם. איילה היא כמו הצל שלי, רק הרבה יותר מוחשית. איילה היא משהו שאם ייעלם פתאום, ארגיש בחסרונו, כי היא תמיד שם. אפילו שאני מעדיף להיות לבד.

"הריח הזה," אני שואל. "מה הוא מזכיר?"

"אותך."

היא מסיטה את השיער שלי מהעיניים ומחליקה את האצבע שלה לאורך האף.

***

המזוודה החומה של איילה פתוחה על המיטה שלה, והיא רוכנת מעליה, מכניסה בגד אחרי בגד באיטיות. לי זה נראה יותר כמו טקס קבורה ביזארי, אז אני רק יושב על השטיח בצד ומחמיץ פנים. יהיה מיותר לשאול אותה לאן היא נוסעת, הרי ברור שהיא לא תחזור. וכשתחזור, אני כבר לא אהיה פה. זה נראה לי נכון, ובכל זאת היא מרימה אלי מדי פעם את המבט ומושכת בכתפיה.

היא לוחשת שהיא מצטערת אחרי שהיא מתיישבת על השטיח מולי ומניחה את הידיים החמות שלה על הידיים שלי. אני רק ממשיך לא לענות לה, כי גם זה מיותר. הכל כבר נאמר, כי לא באמת צריך להשתמש במילים. ואם איילה הולכת, כנראה שהכל כבר נגמר.

אני מוצא את עצמי עומד על שביל הגישה, מול השער הגדול עם ידיים בכיסים, מסתכל על האישה המבוגרת עם התלתלים בצבע כסף מחבקת את איילה שכנראה שכחה איך לחייך ומובילה אותה למונית בכביש.

אחרי שהמונית נוסעת אני נשאר לעמוד על השביל. כשאני מסתכל הצידה לכיוון הצל שלי, הוא עדיין שם, משנה את הכיוון שלו לפי השמש. כשאני מסתכל לכיוון השני איילה לא נמצאת שם, וזה נותן לי הרגשה מוזרה. כאילו הבגדים שאני לובש כבדים לי, כאילו הם לא אמורים להיות שם.  הדרך לשיח היערה מוכרת; פילסנו לעצמנו שביל ברור בדשא. אני נשכב בתוך השיח ומריח את הפרחים בעיניים עצומות, מתעלם מהשיער שאני מרגיש אותו נצמד כל פעם מחדש עם כל שאיפה. השיער שמלטף את המצח נותן תחושה שאיילה לא לגמרי נעלמה, כי השיער השלה עדיין מגיע לכל מקום אפשרי.

אולי זה כן הגיוני שאיילה לא נמצאת. אני פוקח את העיניים ומתיישב, חופר עם היד בדשא איפה שהיד של איילה אמורה להיות.

את יודעת, איילה, את תהיי חסרה לי. ואת יודעת, איילה, אני אמשיך לחכות שתחזרי. כי ככה זה אמור להיות, כי את חלק ממני יותר מהצל שלי.

בדירה של איילה בקיבוץ בצפון, על לוח השעם הוצמד פתק עם נעץ. "החיים ממשיכים" היה כתוב שם בכתב ידה של איילה. וכנראה שזה מה שקרה. אני מוצא את עצמי עושה את אותה דרך בין השבילים והספסלים עד שאני נעמד מול החדר הישן של איילה בפנימייה.

על המפתן הונחה מזוודה חדשה, משובצת. בעלת המזוודה לא נראתה בסביבה, ואני רק המשכתי לתוך החדר. כי זה פשוט הרגל; כשאתה מדוכא, אתה הולך למקום שטוב לך בו. על המיטה ישבה נערה רזה עם שיער אדום שבקושי הגיע לקו הלסת שלה וינקה ארוכות מהסיגריה שלה.

נכנסתי עוד צעד פנימה לשטח המוכר שלי שפתאום נראה זר והיא הרימה אלי את מבטה, נושפת בפניי את עשן הסיגריה. העיניים שלה ירוקות וגדולות כמעט כמו העיניים של איילה. היא נראתה קצת כמו גוויה טרייה עם הלחיים השקועות והמבנה הצנום כמו של שלד.

עוד יניקה ארוכה מהסיגריה.

"היי," הרגשתי את עצמי מחייך. "אני שחף."