האם תחזרי?

העיר הרבה יותר יפה בלילה, כשיש את תאורת הרחוב במקום השמש. זה נותן אוירה  מסתורית משהו, נותן תחושה אינטימית חמימה בחסות החושך. אבל הכיכר נראית אותו דבר. היא תמיד נראית ככה, הכיכר; מלאה בבני נוער ואנשים מכל הסוגים. אפשר להיעלם בקלות בתוך ההמון הקטן והמגוון שבכיכר.

אולי זו הסיבה שהיא ממשיכה לבוא לשם מדי ערב.

מבט מהיר על הכיכר וכלום לא השתנה, ועדיין נראה שונה כל פעם. היא נשענת על הפנס ומצליבה את רגליה, ממצמצת בשפתיה ושולפת סיגריה ומצית מתוך החזייה שלה. מי אמר שאין שם מקום? יש שם מספיק מקום, אולי אפילו יותר מידי. מציתה, ונושפת את העשן לתוך האויר הקריר. יש לה אולי החיים השגרתיים ביותר שחלמה עליהם; ערב-ערב במקום הקבוע הזה, מתחת לפנס בצד הכיכר, מסתכלת על בני הנוער ששותים ומשתטים. פה ושם יש גם איזה זוג או שניים שנראים מאוהבים מידי ומסתכלים אחד על השני עמוקות. פעם גם היא הייתה אופטימית כזו; תולה תקוות ריקות בעיניו של אדם שעכשיו נדמה להיות חסר שם.

מוזר שהחיים האלה אמורים להיות הכי מפתיעים ולא שגרתיים, כמו שאותם אנשים, אלה שלא חיים אותם, נדמים לחשוב ולספר.

נער צעיר ואישה מבוגרת עומדים בקרבת מקום. זה גורם לה להתעכב עליהם קצת; האישה מנגבת את עיניה וידה השנייה רועדת על כתפו של הנער, כנראה בנה. היא נראית צעירה-מבוגרת עם תסרוקת העגבנייה שכמה תלתלים ברחו ממנה. היא מדברת לגבו של הבן, שמהנהן, אך לא מסתובב.

מעניין איך החיים היו אילו לה עצמה היה ילד. אלו היו אז תשעה חודשים קשים, שהיו מלאים בהרבה סבל. מעניין איך החיים היו נראים לו גידלה אותו בעצמה. איך זה להיות אמא.

כמה שאיפות אחרונות מהסיגריה והנער הצעיר עוד לא מסתובב לאמו. תווי פניו מעט שלוחים, עיניו סוקרות את הכיר ומתעכבות על כל פרט. בן כמה הוא? בטח שבע-עשרה לכל הפחות.

היסגריה נגמרת ואויר נקי נכנס סוף-סף לריאות. לרגע נדמה לה שהנער מסתכל דרכה, והיא תוהה אם להשיב חיוך ולסובב לו את גבה, אבל בסוף זה תמיד נגמר במעיכת הסיגריה מתחת למגף ושליפת אחת נוספת.

מתי זה היה בערך?

לפחות שבע-עשרה שנה. אבל מה זה משנה, ממילא היא כבר איבדה את תחושת הזמן. אולי זו הייתה טעות והבחירה הנכונה הייתה לקחת אותו איתה.

האמנם? עכשיו כבר מאוחר מידי להתחרט.

נשיפה; העשן מטשטש לרגע את דמותם של הנער ואמו, וכשהוא מתפוגג הנער מסתובב אל אמו ומחבק אותה.

מעניין איך זה לחבק את הבן שלך. זה צריך להיות בהחלט אושר עילאי, אולי משמעות הקיום כולה. מעניין איך זה לבכות לתוך הכתף שלו בהקלה, או לראות אותו צוחק ומחייך. זה בטח יותר מעניין משגרת הכיכר כל ערב.

ואולי זו לא הייתה טעות.

סיגריה נוספת נזרקת מתחת למגף והיא מסתובבת למשמע קול גברי מתחכם שקורה אותה אליו. הגבר מניח יד על העמוד בשחצנות ומקרב אליה את פניו, נושף בפניה את עשן הסיגריה.

למי יש זמן להצטער? קרה מה שקרה. בבוא היום בטח תפגוש את מי שהייתה אמורה לגדל. ועד אז, החיים ממשיכים. מצד שני, אולי אפילו טוב שלא גדל איתה; איזה מן ילד היה רוצה חיים כאלו, אמא כזאת?

הגבר שמולה מצמיד את גופה אליו, והיא שולפת מולו בהתגרות עטיפת קונדום וזורקת לתוך ידו.

תפוס אותי, אם אתה יכול.

כשהיא מסתובבת חזרה, הנער ואמו כבר לא נראים בסביבת הכיכר.