האם תחזרי?

שם מקורי משהו, אני חייבת להגיד, אבל אני חולה ומותר לי לא להיות מקורית!

הרבה זמן לא פרסמתי כאן כלום, אני חושבת שחוסר התגובות די הוריד לי את החשק לפרסם, ובכללי גם לא כתבתי הרבה יצירות מקוריות, אלא יותר דברים שהם לבלוג הפרטי, ובכ"ז נשארו במגירה. אבל הפלא ופלא, אני כן כותבת פה!

הסיפור הבא הוא אסון אפוקטילפטי, סוף העולם או בכל שם אחר שלו, הגירסא הקצת צולעת שלי, לכתיבה נוצרת, ולמעשה גם ארוך מהרגיל.

מקווה שתהנו.

את הדרך מהדירה הצרה שבה אני מתגורר בימים אלו למוסד בריאות הנפש בו מאושפזת אירנה אני עושה ברגל. אני תוהה אם היא כועסת עלי, או שתכעס, ולכן את הצעד הראשון לתוך לובי הקבלה אני עושה בהיסוס.

הפקידה מאחורי שולחן הקבלה מחייכת אלי חיוך מבוייש ולרגע אני מפחד שתדחוף לי פתק עם המספר שלה רשום עליו מתחת לקבלה שהיא מושיטה לי כרגע. אני נושם לרווחה כששום פתק עם מספר לא מזוהה נוחת לי לתוך היד, משיב לה חיוך ונעלם בתוך המעלית.

כשאני יוצא בקומה השלישית אירנה כבר עומדת מחוץ למעלית, כולה דרוכה מולי. זה מדהים אותי כל פעם מחדש לראות כמו גדולה יכולה להיראות אירנה, למרות היותה כל-כך קטנה וצנומה. העיניים שלה נוצצות, כאילו ידעה שאני הולך לבוא, ואני תוהה אם יש לה איזה חוש שישי שקשור בי. היא לובשת ג'ינס מהוה, חולצה לבנה ונעליים שחורות פשוטות ובכל-זאת נראית זוהרת. כשהיא מחבקת אותי אני מריח אותה. יש לה ריח שונה מהריח השולט במוסד, וכשאני חוזר לסקור את המקום בעיני, לרגע אני שוכח את הקשר של אירנה אליו.

היא מובילה אותי בידיים רועדות לחדר שלה, מתיישבת על המיטה. קודם לכן, מעולם לא ראיתי את אירנה נרגשת כל-כך. ההתנהגות שלה מזכירה לי ילדה קטנה שהודיעו לה שיום ההולדת שלה הוקדם, או שאולי הוריה החליטו לחגוג אותו פעמיים בשנה.

אני מספר לה כמעט בלחישה על בחור אחד שהפנים שלו כל הזמן נמצאות בתוך הצללים, ואני מדבר עם הגב שלו בלחישות שככל הנראה רק אני מצליח להבין. הקול שלו מתכתי. אני מעלה בפניה את ההשערה שהוא הולוגרמה, או אולי ניסיון עלוב לחקות את המין האנושי. אני מספר לה שהוא החליק לי לתוך היד רשימת תאריכים לא ארוכה במיוחד, ולתאריך האחרון הוא קרא סוף העולם.

אירנה נרגשת והעיניים האפורות הגדולות שלה נוצצות כשהיא לוחשת "ידעתי" כל כמה רגעים. היא מחבקת את כף ידי בשתי ידיה וחוקרת – למה דווקא אתה? ואני ממלמל את שמה בתגובה, והיא פורחת.

אירנה מחייכת אחרי מספר שנים ארוכות שלא ראיתי אותה מחייכת. פעם חשבתי שהחיוך שלה יוכל להציל את העולם, שאין מי שלא יפול לרגליה אם רק תחייך, וגם עכשיו החיוך שלה מצמרר אותי, אפילו שמאחוריו אפשר כמעט לגעת בצללים שהיא אגרה לתוכה במהלך השנים הארוכות.

לפני האשפוז היו ימים שהייתה מספרת לי על אסון גלובלי בשאט נפש בזמן שערבבה את הקפה שלה. הבנתי לליבה של השכנה מתחתינו כשהתקשרה למוסד הרפואי שאחרי שבוע עקרו את אירנה מהדירה שלנו. אירנה לא ניסתה להתנגד. היא הסיטה את השיער הבהיר שלה מפניה, מצמצה בשפתיה האדומות כמו דם ונישקה אותי על הלחי.

"אתה מבין אותי, נכון?" דרשה ואני לא עניתי. "אתה יודע שאני לא משוגעת, אבל הם... קשה להם עם האמת, הם צריכים שיעטפו אותה בשבילם בצמר-גפן."

היא יושבת מולי בחדר שמריח מציפורן ואני יודע שהיא לא משוגעת. ידעתי זאת גם כשהרופאים, אחרי לכתה, ביקרו אותי בדירה ודרשו פרטים. היו לה נסיונות התאבדות? – לא. – לקחה תרופות באופן קבוע? – לא. שללתי בלי סוף, נסיון נואש להגן על מלאך החבלה שהיא אירנה. כשחשפו את הפצעים על זרועותיה בפני, נשכתי את שפתי ולא הסכמתי להשיב עדות. אירנה חייכה אלי חיוך כואב ונישקה אותי פעם נוספת לפני שנסגרה שוב בחדר עם הפסיכולוגית. מאז נמנעתי לבוא לביקור, ובכל-זאת כל תא באירנה נרגש לקראת בואי, ולרגע עלתה בי תקווה שיש באירנה מקום גם בשבילי.

אירנה מנערת אותי ומחזירה אותי לחדר הלבן שלה. "אני לא כועסת עליך," היא מרגיעה. "היית חייב." אני מהנהן ואת השעות הבאות אני מבלה בחתימה על טפסים שמעבירים את אירנה לאחריותי. אני מוציא את אירנה מהמוסד, צופה בה הולכת על מדרכת הרחוב כמו ילדה קטנה שרק למדה ללכת.

*

התקשורת נרעשת בגלל ידיעות על סוף העולם, ומה אפשר לעשות נגד זה, איך אפשר להציל את האנושות? אירנה יושבת מול המסך וגורסת פופקורן בין שיניה. פניה מתעוות בכמעט-כאב כשהכתב על המסך שואל אם עוברי האורח ברחוב איך הם מתכננים להעביר את החודשים האחרונים בחייהם, והציבור הנרגש זורק מטרות מופרחות כמו טיפוס על האוורסט, או קניה מופרזת של מוצרים כאלה ואחרים "למקרה ש-".

היא מפנה את עיניה אלי בשאלה. "יש דרך להתחמק מזה?"

"לא."

היא מחייכת ומעבירה לערוץ המדע, שם המכונות דמויות האדם מצולמות רק בגבן ועונות לשאלות המדענים. אני חושב שזה משא ומתן מופסד מראש, והמדענים סתם תוקעים את הראש בקיר, אבל לפחות זה מעסיק את המכונות מספיק.

כבר מספר חודשים המדענים מנסים לדלות מידע על החיים בכוכב הלכת הלא ידוע שמהן באו המכונות, והמוכנות משיבות להם בשתיקה מתכתית ארוכה. הפעם היחידה שנענו המכונות לטחינת המדענים, הייתה כשמתלמד צעיר ניקה את משקפיו בחולצתו ושאל אם יש דרך להציל את האנושות, או שהסוף הזה באמת מוחלט.

לרגע פחדתי שהמכונות יסתובבו והתקשורת תתעד את הפנים המעוותות, שהן לא פנים של המכונות האלו. משהו בתוך הבטן שלי נפל כשהצלחתי לשמוע את החיוך המתכתי של המכונה הגדולה מבין השלוש.

הצלה פירושה חוסר ידיעה מוחלט. המכונה כבר סיפרה לי את זה בחודשים הקודמים, כשישבתי ליד השולחן במרפסת, לא מגולח ומתפלל מכל ליבי שהמכונה תסתובב כבר, שאוכל למצוא את הדרך לכבות אותה ולהשתיק את סוף העולם הזה.

אירנה טוענת שהמדענים לא יצליחו לגלות שום-דבר שיוכל לעזור אי-פעם לאנושות. "הם ימכרו אותנו בעד הידע שלהם," היא אומרת בקול שקט ולוגמת מהקפה שלה. למדתי כבר לא לפקפק בתחושות של אירנה, ואכן, המדען הצעיר הרכיב את משקפיו שוב וקרצף בזקנו.

"אם כך, אתם מוכנים להעביר אלינו ידע?" הוא שואל את המכונה בעיניים בורקות ואני נאנח ממקומי על הספה לצד אירנה האדישה.

"בתמורה לכניעה," אני ממלמל ביחד עם קולה המכני של המכונה ואירנה עוצמת את עיניה ארוכות ונשענת עלי. אני מעביר את אצבעותי בשיערה הבהיר בהיסח דעת עד שהיא נרדמת.

בשעות הקטנות של הלילה המכונה מגיעה לתת לי את החדשות הרעות שידעתי שיבואו. אירנה ישנה בחדר המשותף שלנו ואני יושב במרפסת וצופה מהצד בשמש שמתחילה לזרוח מאחורי גבה של המכונה. למרות שזה תחילת ינואר, הימים חמים כאילו היה זה בכלל יולי. המכונה מספרת לי על צמצומי מאגרי המים ומתארת לי בלחישות מכניות את העולם האדום שיהיה לפני שהכוכב ישרף. הוא מתאר את הזוועות שאני כבר חזיתי אותן מקריאה מרופרפת בעיתונים שונים. האדמה הופכת טרשית והצמחים הופכים קוצים. השמש היא כוכב אדום וגדול שנראה כאילו מחיצת זכוכית היא הדבר היחיד שמפריד אותה מהכוכב.

הידיעה על סוף העולם משגעת אנשים. מקרי התאבדויות כבר הפכו שכיחים בחודש האחרון, כשהאנושות הבינה שהיא הולכת להישרף. היו כאלה שאמרו שהם מעדיפים למות בדרך שהם יודעים ולא להישרף יחד עם הכוכב.

המכונה פוסקת מללחוש ואני מבין מהשקט שהמדענים כבר מכרו אותנו. אני לא מופתע, ומרשה לעצמי להתמהמה קצת עם השאלה לאן הולכים מכאן, וכשאני שואל, המכונה נדמת להיות נרגשת.

ביום למחרת אירנה ואני מובאים לסיור מודרך בתוך מכונת הקיבולת שאיתה הגיעו המכונות דמויות האדם. הן מציגות בגאווה כלובים גדולים שריח המוות נודף מהם, ואני מצליח להרגיש את הבעתה של אירנה כשהיא אוחזת את ידי ונצמדת אלי.

"מה שונה הסוף הזה מכל סוף אחר?" אני מעביר אצבע מחוספסת על המתכת הלא מוכרת שממנה עשויים הכלובים. "אתם מתכוונים למגר את האנושות."

הנהון קל מצד המכונה. אנחנו נשמור על הכוכב.

"אבל לא בשבילנו."

לרגע המכונה פולטת צליל חורק שאולי אמור לחקות צליל צחוק. אירנה מכסה את אוזניה.

אתכם הכוכב כבר לא יקבל. ואז הוא משתתק ומתחיל להסתובב, ואני מחניק צרחה כשאני מבין שאפילו פני המכונה מחקות באופן מושלם את המעטפת החיצונית של האנושות. אני מרגיש כאילו אני מסתכל לתוך עיניה הריקות של גופה קפואה – פנים חסרות הבעה. יש לי בחילה.

"למה?" אירנה חזרה למעטה האדישות שלה. "למה אתה מספר לנו את כל זה, אם גם אנחנו נהיה שם כמו כולם?"

המכונה סוקרת אותה רגע ארוך, ובלי שהיא תדבר אני שומע את התשובה – את מבינה אחרת, ואת תהיי שושלת חכמה יותר. אני מצמיד את אירנה אלי בזמן שהיא נושפת את שיערה מפניה וקוברת את עיניה ברצפה.

אנחנו נכנסים ל"תא הטייס" של מכונת הקיבולת והמכונה פורשת בפני תוכניות מלאות, מפות שלמות של גלקסיות לא מוכרות. מעניין אותי אם נקבל את ארץ חזרה, אבל מבטה הריק אל אירנה גורם לי להבין שהסכויים אפסיים.

*

בפקולטה למדע המדענים נרגשים מהאוצרות הגלומים שהמכונות הפקידו בידיהם, האנושות מקבלת אל חיקה את סוף העולם בלית ברירה, ואירנה מאושרת. זה תחילת חודש פברואר והכל אדום וחום מסביב. אני הולך ברחובות העיר שכעת נראים כמו שכונות עוני צפופות בלב כבד, ואירנה אחרי מדלגת בקלילות ברגליים יחפות בין כל הקוצים. היא פורחת כמו פרח באמצע שממה, רוקדת עם האוויר המחניק. מתחשק לי לשאול אותה מה כל-כך משמח בקץ האנושות, ואני נזכר בשיחות הארוכות שהייתה מנהלת איתי במלמולים קטועים לפני שגילינו שהימים קצובים.

אירנה תמיד רצתה להיות נוכחת כשהכל יגמר, היא רצתה לצפות בסוף המוחלט ולדעת שהיא ממשיכה אחריהם, או שהכל נפסק ברגע שהיא נפסקת. מעולם לא הצלחתי לדמיין חיים אחרי אירנה.

היא מחייכת אלי כשאנחנו נשרטים ברגלינו בדרך לצוק שנהגנו לשבת עליו בעבר, ומחבקת את מותניי כשאנחנו תופסים את נקודת התצפית הגבוהה על הים הנסוג לאחור. אני לוקח אוויר ולא מצליח להריח את המלח, את אירנה זה מצחיק.

"אתה יודע, זה דווקא מתאים לך," היא מתמקמת בישיבה מזרחית על האדמה, מורה לי לעשות כמוה ואני נענה. "להיות הצופה מהצד, זה שנשאר אחרי שהכל נגמר כדי לאסוף שאריות."

אני לא משיב ואחרי חצי שעה ארוכה אנחנו עושים את דרכנו חזרה דרך הרחובות המעונים של העיר. נדמה שהתושבים פורשים בפני את ים סוף, כאילו הם הגלים הגבוהים שמאיימים לטרוף אותי במבטיהם העוינים. אני מתכווץ למולם, נאחז באירנה שזוקרת את אפה.

היא נעצרת מול אדם מבוגר שתולש את העשבים מהאדמה של החצר הקדמית של ביתו, מעסיק את עצמו בזמן שעוד נותר עד לסוף. הוא עוצר את מלאכתו כשאירנה מרימה את אחד הקוצים ומפוררת אותו מול עיניה.

"לכם זה קל,"  הוא קם על רגליו ומבריש את הלכלוך ממכנסיו. הוא פונה להיכנס לתוך הדירה המלוכלכת. "המוות שלכם לא מובטח כמו שלנו."

אירנה שומטת את שארית הקוץ לאדמה ופורצת בצחוק חלול, גורמת לבחור להיעצר ולהסתובב להביט בה שוב. היא עפעפה מולו בעיניה הגדולות.

"המוות של כולם מובטח, זה הדבר היחיד שהחיים האלה יכולים להבטיח לנו." היא לוקחת את ידי ומתחילה לגרור אותי משם. "תגיד תודה, אתה לפחות יודע מתי בדיוק תמות, תוכל להערך לכך."

*

אני יושב בתא הטייס של מכונת הקיבולת וצופה מבעד לזכוכית הקמורה באנושות נדחקת לתוך תאי המטען הקרים ומשהו בי נצבט. המכונות מתהלכות מסביב, לובשות פנים מוכרות-זרות ודוחקת בשורות האנשים להיכנס פנימה. משהו בי גועש, ואני רוצה לצרוח ולצאת אליהם – קחו גם אותי איתם – אני לוחש וידה הגרמית של אירנה מונחת את כתפי, מרגיעה אותי. היא מתישבת לידי ומנשקת אותי על המצח כאילו הייתי בנה האובד, מנסה להשתיק את רעידות ההתרגשות שעוברות בה.

לבסוף דלתות המטען נטרקות. דמעה אחת זולגת במורד לחיה הלבנה של אירנה, נבלעת בתוך חיוכה הרחב שמול עיניה האדמה של הכוכב הטובע מתחילה לרעוד ולגעוש. היא אוחזת במפרק ידי בחוזקה ואני לוחץ על הכפתורים, מסיע באיטיות כמעט מסוכנת את מכונת הקיבולת בקו האש, מעט למים המתאדים ועד לגבול מערבולת הגזים של האטמוספירה – וחותך אותה כשהמכונה מתייצבת בתוך החלל הריק.

אירנה מחבקת אותי כאילו היא מנסה להיכנס לתוכי, להפוך אותנו לגוף אחד. "זהו," היא ממלמלת.

"זהו," אני חוזר אחריה.

עצמי ואנוכי

סדקים