האם תחזרי?

כשמסתכלים אחורה, כולם אותו דבר.

הם מחבקים אותי, מצמידים אותי אליהם עד שאני מצליחה להריח את האלכוהול נודף להם מהפה. הם ממזמזים לי את הצוואר, מלטפים לי את הבטן. הם אומרים שאני בן-אדם מדהים, שהם שמחים שפגשו אותי. הם קוראים לי כוסית וסקסית, מאשימים אותי באיזה כישוף לא ברור, אומרים שהם לא מסוגלים לעמוד מולי – חייבים להיכנע למראה שלי.

ואוי, כמה שאת מטריפה.

הם אומרים שאני חכמה, ולא מורידים את העיניים מהחזה שלי. הידיים שלהם תמיד יגששו למטה – מתחת לחולצה, מתחת לשמלה. עמוק. הם דרוכים כבר להיכנס פנימה, לנטרל בבת-אחת את העולם כולו, לחזור אחורה בזמן ולהיות האדם הקדמון והפראי שוב, כשהם לא מסוגלים לחשוב על כלום חוץ מדבר אחד.

וכשמסתכלים על זה בדיעבד, הם כולם רוצים רק דבר אחד.

הם מאכילים אותי במילים והבטחות, ואומרים שהם רוצים להגן עליי מהעולם, ומצד אחר כל-כך בוער להם בידיים לפרק אותי לגורמים. הם אומרים שאני עדינה, שברירית, והם רוצים לשמר אותי כמו שאני. הם קוראים לי הלוליטה שלהם, הפנטזיה.

ובסופו של דבר החומות נופלות.

כשהכל מתפוצץ, אני מאשימה את עצמי, והם מאשימים את הפרש הגילאים. וזה נגמר מלוכלך, הם עייפים, מסתובבים לצד השני ונרדמים.