הפרויקט של החיים שלי נגמר בכישלון(?). הדבר היחיד שבאמת ניסיתי לפתור בכל דרך אפשרית, הברירות נגמרות לי וזה נראה כאילו כלום לא עזר אפילו אם שיניתי ממש הרבה או התנתקתי מדברים גרועים הם נשכחו ברגע שזה קרה והם כאילו לא היו. כאילו זה כל כך טריוויאלי שהכל חייב להיות מושלם. אני לא יכולה להמשיך הלאה ואין לי פיתרון וגם לא את מי להאשים כי האמת היא-שכבר מזמן הפסקתי להאשים ולכעוס על כל העולם [לפחות ברצינות] אז נשאר לי רק לשנוא את עצמי ואת הדפיקויות שלי ואת הבחירות הגרועות שעשיתי. הדבר שהכי השקעתי בו גורם לי להרגיש הכי לא בסדר מצד שני תמיד האמנתי שאת רוב הדברים אי אפשר לפתור לגמרי אז מה אני מתבכיינת. עכשיו עם ההרגשה של הסוף והכישלון אני אשקע במחשבות הדפוקות שלי שאולי לא ניסיתי מספיק אולי יכולתי לעשות יותר אולי אם הייתי מנסה קודם.
אוח הטמטום 
אולי נסחפתי וויתרתי על יותר מידי שהייתי צריכה להבין מההתחלה שאין סיכוי. אני חושבת שכבר אין לי כוח להתמודד עם שום דבר אחר. כל הצלחה לא שווה תמיד יהיה משהו אחר. תמיד יהיה לא בסדר. אני תמיד לא בסדר. אני לא מספיק טובה, אז למה להעריך.
הטמטום -_-'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
